(תמונה של הגינה הקהילתית במעוז אביב: נעה שטרייכמן)

כל מי שהקים אי פעם עסק, יזם רעיון או רדף אחר חלום בטח מכיר את זה: "לא" מצלצל וכואב, שוב ושוב ושוב. קיבלתי לא מעט "לא" לאחרונה. מזל שקיבלתי גם כמה "כן".

אז החלטתי להכניס יותר "כן" לחיים שלי. ולכן, אני משתדלת להיענות בחיוב להצעות, רעיונות, פגישות וכד'.

זו הסיבה שהסכמתי מיד להצעתה של מיכל, מהבלוג המקסים UPCyclish להצטרף ל"בלוג הופ" שהיא יוזמת. כמובן שאמרתי כן ורק אז החלטתי לבדוק מה זה אומר. לשמחתי, מצאתי את עצמי בחברת בלוגריות מדליקות במיוחד. ברגע הבא נלחצתי, כי הבלוגים שלהן כל כך יפים, והתמונות שהן מעלות – הו התמונות. איפה אני ומצלמת האייפון, ואפס יכולת הצילום, והתמונות שהן מעלות? טוב, נשמתי לרגע. אאלץ להתמודד עם התמונות בשלב מאוחר יותר. או לעשות מה שאני יודעת, וזה להשתמש במילים.

אז מהו בדיוק בלוג הופ? יצאתי ללמוד. הרעיון הוא דילוג (ולכן "הופ") בין כמה בלוגים, המעלים פוסט בנושא דומה (או באותו שם), באותו תאריך. מי הן השותפות המדליקות שלי?

מיכל ויטל, שהיא גם המארחת של הבלוג הופ המקסים הזה, מהבלוג Upcyclish – בלוג שכולו יופי, ועוד חברתי. אם הייתי יכולה להוריד את הכובע וירטואלית, הייתי עושה זאת.

אפרת חסון דה בוטון, שהיא גם תושבת הרובע, ומעצבת כל כך מוכשרת (גם הלוגו של הבלוג שלי הוא מעשה ידיה הנפלאות). לעולם לא אשבע ממגזרות הנייר הנהדרות שלה. רק תני לי עוד.

מיכל בן ארי מנור מהבלוג "רואה עולם" המופלא. אין לי אפילו איך לתאר את היופי שיש בו. פשוט תיכנסו ותבינו.

תמר מור מהבלוג ROOMER. בלוג יפיפה כמו שלה הוא בדיוק אחת הסיבות ללחץ שלי. התמונות, המילים, היופי בכל מקום. וואו.

מיכל ביקשה מאיתנו שנכתוב פוסט ובו משהו ישן, משהו חדש, משהו טבעי ומשהו איטי. ואני מיד התגייסתי לחשיבה אינטנסיבית של איך זה מתקשר לי לבלוג, לקהילה המקומית. אז חשבתי וחשבתי. והנה מה שיצא:

(וממליצה לכם לדלג בין הבלוגים, להכיר ולקרוא איך כל אחת מתחברת לישן, חדש, טבעי ואיטי)

משהו ישן

בגלל שגדלתי ברובע אני מכירה כמה וכמה דברים שהיו ונשארו חלק מהקסם של המקום בו אני גרה. חשבתי על גינת ברלין, אבשלום והאופניים, בית המרקחת בנאות אפקה ועוד.

אבל אילו הייתי צריכה לבחור פינה נוסטלגית אחת, זה יהיה פלאפל אציר – רק לאחרונה נחשפתי לסיפור המרגש שמאחורי הקמתו, וזה הפך את אחת מהפינות הכי נוסטלגיות ברובע למרגשות עוד יותר. מזמינה אתכם לקרוא על אשה אמיצה אחת ואיך היא הקימה במו ידיה דוכן פלאפל שעלו אליו לרגל מכל הארץ, וגייסה גם את כל המשפחה לעזור לה.

משהו חדש

יש לא מעט מקומות חדשים ברובע, וכל אחד מבעלי העסקים מרגש אותי בניסיון שלו להגשים חלום, לתת.

מכל המקומות החדשים ברובע, אני ממליצה להכיר את צ'יה, הביסטרו הטבעוני-צמחוני. גם בגלל האוכל (סוף סוף קשה לי לבחור מה לאכול מרוב עודף היצע), אבל בעיקר בגלל עופר, הבעלים, ורונן, השף המקסים, שהלב שלהם ניכר באווירת המקום. צ'יה נכנס לי ללב ברגע שהכרתי אותם, ותפס לו מקום של כבוד מאז.

משהו טבעי

טבעי ברובע? יש מקומות ובהם אוכל טבעי, יש מקומות שהטבע נגע והשאיר בהם חותם, יש אפילו חנויות קסומות ובהם מוצרים טבעיים. אבל הגינות הקהילתיות הן כנראה נגיעת הטבע הכי מרגשת ברובע, דווקא בגלל שהן בתוך השכונות.

מדובר בפרוייקט קהילתי, חברתי ושיתופי, המשלב כל כך הרבה יופי ונתינה, וכמובן טבע. אם אתם עדיין לא יודעים על מה אני מדברת, אני מזמינה אתכם לבוא ולקרוא עוד. בכל פעם שאני נמצאת ליד אחת הגינות, או בתוכן, אני נמלאת תקווה.

משהו איטי

פה נכון לי אתגר. משהו איטי? בעיר כמו תל אביב? מדובר כמעט בדיסוננס.

ולמרות זאת, כשאילצתי את עצמי לחשוב, מצאתי כמה וכמה דברים שבכל זאת לא מתכתבים עם הקצב הבלתי מתפשר של העיר, וכמה שאני אוהבת אותם. אולי התושבים המדוושים באופניים (גם אני הצטרפתי לאחרונה לטרנד, ואם אתם רואים מישהי נוסעת בזיגזג, מדי פעם עוצרת להרים דבר מה, או סתם חולמת, יש סיכוי לא רע שזו אני), הסנדלר של צהלה, אוכל ביתי של פעם, ועוד.

אבל הכי אני אוהבת מהאיטיים והקסומים האלו, את חנות הטבע "מנת טבע". היחס האישי כל כך, החנות הקטנה והלא מעוצבת, התוצרת הנהדרת ובמיוחד הבעלים המקסימים- יעקב ופנינה, שתמיד מודיעים לי על מוצר זה או אחר, דואגים שאקבל בדיוק את מה שאני אוהבת, ותורמים מהידע שלהם, ותמיד מהחיוך שלהם. יש להם זמן לחייך לכל לקוח. בעולם המהיר והעצבני שלנו, זה המון.

מקווה שהצלחתי להשתמש במילים, אם לא כדי לקחת את הלב שלכם, לפחות כדי לתת לכם הצצה לרובע צפון מזרח, הרובע שלי. מסתבר שיש בו קצת מכל דבר.

אתם יודעים מה? כתיבת הפוסט הזה הבהירה לי כמה "כן" כבר יש לי סביבי.