השבוע פגשתי במקרה חברה מן העבר הרחוק שהזכירה לי כי בתור נערה זכרתי בחורים לפי נעליהם. הפרט הזה בעברי נשכח ממני לגמרי (האם המילה הכחשה כבר חקוקה על המצח שלי?). מאז כנראה פיתחתי חיבה יתרה לכל הקשור בכפות רגליים, לרבות נעליים. עד היום כשאני בוחרת לבוש לאירוע מיוחד, הפריט הראשון שאני בוחרת הוא הנעליים.

ידעתם שיש סנדלר בצהלה? לי לקח די הרבה זמן לגלות שבכוך הקטן הזה שליד ביתא קפה מסתתר איש מהמאה הקודמת, עם עבודה מימי הביניים, ועם מחירים שגרמו לי להיזכר בזוזים.

כשגרתי ליד יהודה המכבי, אימצתי לי את הסנדלר והחייטת מועידת קטוביץ, ועכשיו מצאתי לי אחד כזה גם ברובע. אין מאושרת ממני.

אז מה יש לנו הנשים עם נעליים? והאם זה עומד בקו ישר עם סנדלרים? אני יכולה לחשוב על שתי גישות לעניין- האחת גורסת כי אם נשתמש בשירותי הסנדלר אולי נרכוש פחות זוגות נעליים. טוב לאיכות הסביבה, חביב לכיס ומאוורר את הארון. הגישה השנייה אומרת שאין שום קשר בין השניים: תיקונים לחוד ורכישות לחוד. אני חושבת שאני עומדת לאמץ את גישת הביניים – אתקן את הנעליים האהובות עלי, אתרום את אלו שמאסתי בהן, וארכוש רק כאלו שאני ממש צריכה – כלומר כאלו שאני ממש, אבל ממש, חושקת בהן. אוורור הארון? לא ממש. איכות הסביבה? נניח. הכיס? נו, מעולם לא הצטיינתי בכלכלה.

אבל – לתרום לסנדלרים זה ממש אני! זה מצליח לרגש אותי כל פעם שאני עוברת שם ורואה אותו רוכן מעל איזו נעל, תופר בדקדקנות סוליה, בוחר מתוך צבעי השרוכים את המתאים ביותר.

לכבוד פורים, נכנסתי אליו כדי לתקן את נעלי הפלמנקו של בתי, ומאז אני מחכה לרגע שבו אחד מעקבי הסטילטו שלי יישחק, או אזדקק לשרוך, או שאדרש להצר נעל שגרבי הסקי הידועים לשמצה שלי עשו בה שמות. אין ספק כי מלאי הנעליים שלי מרשים, כך שאני נמלאת אופטימיות לגבי מועד פגישתי הבאה עם הסנדלר הקסום.

אז בפעם הבאה שאחת הנעליים שלכם מתבלה, נשחקת או סתם דורשת רענון – גשו אליו, התפנקו בינתיים בכוס קפה בביתא, ובתום שעה תקבלו נעל מחודשת, במחיר מגוחך ובהרגשה מחממת לב.

כבר אמרתי פעם שהמוזיקה המושלמת לרכישת/מדידת נעליים היא דפש מוד??

הסנדלר בצהלה – במרכז המסחרי, צה"ל 71.