(צילום: מיכל רותם המקסימה)

כשאני נפגשת עם בעלי עסקים ברובע, לא אחת הם שואלים אותי מה יצא להם מהכתבה. אני כנראה אשת שיווק גרועה, אבל אני לא אוהבת להבטיח הרים וגבעות. אני יכולה להבטיח כתיבה מכל הלב, פרגון, מחשבות על שיתופי פעולה, רעיונות, חשיפה לקהל יעד מאוד ממוקד ואזורי. אני חושבת שמספיק שאדם אחד מדויק יקרא ויתלהב, והוא יכול להגשים לך חלום, לשנות משהו, לעזור, לסייע או להפוך ללקוח. וזה קורה. רק שלשום קיבלתי סמס מרגש מדפי רז, הבשלנית המקסימה, שסיפרה לי שמלא לקוחות הגיעו אליה בעקבות הפוסט.

החלטתי לעשות ניסוי ולבדוק מהי באמת ההשפעה של הכתיבה שלי, על עצמי.

אז בפעם הראשונה בתולדות הבלוג, אני מראיינת את עצמי. מנסה להסתכל לי בעיניים ולראות את הברק, להבין מי אני ואיך להעביר את האג'נדה שלי לקוראים, וגם להציע הצעה בסוף ולבדוק מה יקרה איתה.

הא. חשבתי שזה פשוט. פתאום התחלתי לגמגם לעצמי, לתרץ תירוצים, לתת לספק לומר דבר או שניים. כמעט להתייאש מלשים תמונה שלי בפרונט (ואז להזכר שכבר עשיתי את זה).

אתם בטח כבר יודעים איך הבלוג הזה נולד. אתם גם בטח יודעים שהמטרה שלו לתת במה לעסקים קטנים ברובע צפון מזרח (הי, גם אני נכנסת לקטגוריה הזו!), כדי שתושבים ישתמשו כמה שיותר בשירותים מקומיים, קטנים. מה שאתם אולי עדיין לא יודעים זה מי אני, מה בדיוק אני מנסה לעשות פה, איך ולמה. אנסה לענות על זה.

מה אני עושה פה? אז הרעיון האופטימי למדי שלי הוא שאנשים יכירו, יסתכלו זה לזה בעיניים, יתמכו באהבה, יעדיפו עסקים קטנים ושכונתיים. אני מאמינה שזה מחזק את הקהילה המקומית, הכלכלה המקומית, ובטווח הרחוק – גם את הבריאות הפיזית והנפשית של כל מי שחבר בקהילה.

איך? אני מנסה לעשות זאת דרך כתיבה על אנשים עם אותו הברק המיוחד בעיניים, כדי שתכירו אותם, שתדעו מי האדם שנמצא מאחורי העסק הקטן, ומה מיוחד בו. ובכל אחד אני מוצאת משהו מיוחד. לפעמים הרבה יותר מאחד, שתדעו. בהתחלה עשיתי את כל זה בהתנדבות, אבל לאחר שנים החלטתי שגם אני צריכה לקבל חזרה (אם כי לפעמים נדמה לי שהברק בעיניים שמולי כמעט מספיק), ועכשיו אני מקבלת תשלום מרוב העסקים שאני כותבת עליהם.

ולמה? כי אני אוהבת אנשים. אוהבת חלומות של אנשים. אוהבת לחלום. אופטימית נצחית. רומנטיקנית ללא תקנה. אוהבת מילים. וספרים. ומוזיקה – הכל תמיד קשור אצלי למוזיקה. ואולי הבלוג הזה משלב (סוף סוף) את כל האהבות שלי.

את דרכי התחלתי כמהנדסת, אבל בשלב כלשהו הבנתי שהנשמה שלי לא יכולה למצוא את ייעודה בתעשייה וניהול. השירה היא זו שהחזיקה (ועדיין מחזיקה, כנראה) את הנשמה שלי במקום הנכון. תמיד חשבתי שעולם החומר ועולם הרוח לא יכולים להפגש, וזה תיסכל אותי לעבור מעולם של רגש ומשמעות (המוזיקה) לעולם של חומר (הנדסה), לפעמים תוך שעות. לאחר שילדיי נולדו, ולאחר 4 שנים בבית יחד איתם, החלטתי לא לחזור לעבודה כמהנדסת ולחפש עיסוק עם משמעות. ניסיתי ללמוד באוניברסיטה. זה היה נחמד, אבל לא ענה על הצורך. הבלוג הזה הוא סוג של מתנה. גיליתי דרכו כל כך הרבה על העולם, על עצמי, על מה שאני רוצה לעשות כאן.

התכניות שלי לעתיד משלבות כמה אהבות שלי. כרגע אני מתחילה לפתח רשת של בלוגריות שיקימו בלוגים מקומיים כדוגמת רובע צפון מזרח במקום מגוריהן. יש כבר סנוניות של בלוגים מקומיים באוויר. יש לי הרגשה שיחד נוכל ליצור משהו יפה, כל אחת בקהילה שלה, בשפה שלה, בדרך שלה. אם נשמע לכן מעניין, צרו קשר ואתן לכן את כל הפרטים. כדי לרכז את הידע ואת הבלוגים המקומיים, פתחתי עוד בלוג שיהיה הבמה לרשת הזו. מוזמנים להכיר.

תרצו לדעת עוד עלי? מוזמנים לבלוג האישי שלי, לבלוג החדש BLocal, ויש גם בלוג ובו כתבתי פעם הגיגים על ספרים. רוצים לדבר איתי? צרו קשר.

גיל מרטנס – זמרת, בלוגרית, חולמת. האשה מאחורי הבלוג הזה. 

ועכשיו לאתגר האמיתי – מציאת שיר (ורק אחד) שקשור אלי. אמא'לה…