כשהבלוג רק הוקם, ובעקבותיו צץ דף הפייסבוק, בימים שעוד היה לי שותף ולא דיברתי והתייעצתי רק עם עצמי (וזה קשה, שתדעו. לשאול, לדון ולהחליט על עתיד הבלוג לבד), החלטנו שכשנגיע ל 100 לייקים בעמוד, נצא לחגוג. ספרנו וליקטנו עוד אחד ועוד אחד, וכשהגענו ל 100 המיוחלים התרגשנו כל כך! ואכן חגגנו.

מאז עברו כמה שנים, והבלוג צמח. ואני איתו. ולא חגגתי מאז חגיגה של ממש, עם כוס יין וזיקוקים ועוגה. אבל חגגתי כל יום קצת.

לפתוח בלוג, לכתוב, לצעוד בדרך הבלתי ידועה יחד איתו, זו חוויה מרגשת במיוחד. מאז פתחתי עוד שני בלוגים (האחד ובו מחשבות על ספרים, והשני כולל הגיגים אישיים), ולמדתי שאין לדעת לאן הם יכולים לקחת אותי. למדתי גם להיות פתוחה לדרך הבלתי נודעת הזו.

כבר כמעט ארבע שנים שאני כותבת את הבלוג היקר הזה, וזה מרגיש כאילו אני מגדלת ילד קטן נוסף, שגדל לאט לאט, מתפתח, מלמד אותי כל כך הרבה דברים. כל לייק הוא התרגשות קטנה נוספת. כל פוסט שיוצא לאור מלווה בפרפרים בבטן. כל תגובה מציתה עוד להבה באש שלי. כל אכזבה מעציבה אותי לזמן מה.

כל אדם שאני פוגשת כדי לתת לעסק שלו במה, מצליח לרגש אותי, ללמד אותי עוד על העולם, על חלומות, על תקווה, על בחירות. כל אדם יקר כזה הוא עולם ומלואו, ותמיד אני מרגישה בת מזל לשמוע את הסיפור האישי שלו, לחלוק טיפה מן החלום.

ופתאום – העמוד של הבלוג הגיע ל 1,000 לייקים. זה קרה ממש בתום מסיבת הבלוג השלישית. כשהבלוג כמעט חוגג ארבע שנים. כשכבר כתבתי על המון אנשים עם ברק בעיניים. כשלקוחות הגיעו לעסקים בזכות מה שכתבתי. כשעוד מישהו התחיל לעשות יוגה כי אהב מה שכתבתי. כשעוד מישהי מצאה את השוקולד הטוב ברובע, או את הקפה השכונתי המוצלח, או תיקנה את הנעל אצל הסנדלר המקסים מצהלה, במקום לזרוק אותה לפח.

ראיתי ולא האמנתי. נשמתי לרגע. הכנסתי פנימה את המחמאה הזו. אני מזכירה לעצמי כל פעם: אנשים קוראים את מה שאני כותבת. אנשים מכירים את התושבים והעסקים כאן דרך הבלוג. אנשים מתחברים דרכי לחלומות של השכנים שלהם. אנשים רואים את הברק בעיניים זה של זה.

אז רציתי לומר תודה. לכל אחד ואחת מכם שקוראים. לכם, שעוצרים ולו לדקה אחת את היומיום המטורף כדי לקרוא על מישהו אחר. כדי להכיר. כדי להתחבר לרגע חזרה לעצמנו, לטוב שבנו. כדי לבחור אחרת. כדי לשנות את החברה בעצמכם. כדי לראות שלמרות שקר בחוץ, ברובע שלנו חם. ואתם, אתם אלו שיוצרים את החום האנושי הזה.

אני יודעת שזה קלישאתי, וקיטשי. אבל אני פשוט חייבת לאהוב אתכם. ואני אוהבת. תודה על הבעת האמון הזו. בי ובעיקר באנשים המופלאים שיש לנו ברובע. תמשיכו לקרוא. ואני אמשיך ללקט, לנסות ללכוד ולהביא בפניכם את ברק העיניים של האנשים שכאן…

יש לי עוד כמה תכניות עבור הבלוג. זו כנראה החגיגה שלי 🙂