פגשתי במקרה חבר ילדות מתקופת התיכון. אז, כשרצינו להיפגש, היינו קוראים זה לזו מהחלון. היום, ישבנו לקפה וקיטרנו על הקור שבעולם העסקים, כל אחד והאייפון שלו…..
ואז נשארתי לבד בקפה ג'ו. אני ועוד ארבעה אנשים עם לפ טופ, והקור.
בחוץ השמש מראה סימנים ראשונים של זוהר אביבי, אבל בתוך בית הקפה קר.
גם בעיצוב חסר מגע אנושי. אין פה פריטים מעניינים שנאספו בשווקים, תופסים את העין ועושים נעים בלב.
הניתוק של שנות האלפיים מתרחש בדיוק כאן בקפה ג'ו. כל אחד שקוע בענייניו הממוחשבים.
הקפה סביר. קצת חזק. אולי מעט חום אנושי היה הופך גם אותו למלהיב יותר.
פתאום, מהפך. אחד מהלפטופיסטים התחיל לדבר עם אחת מהלפטופיסטיות. יש תזוזה. מתחיל להיות מעניין. פתאום חדרה לבית הקפה קרן שובבה של שמש, והאירה, חיממה. יש לה חיוך מקסים, לבחורה.
אבל קרן השמש נעלמה כלעומת שבאה. המהלך לא הצליח. חבל, שוב קר כאן. כולם חוזרים למסכים.
הקור במגע של המקלדת, לעומת החום של העור החשוף.
הניתוק שבתקשורת הלא ורבלית מול האנרגיה של הקול האנושי.
הריחות, הטעמים, החיוכים, המבטים. אתם זוכרים? לפעמים קל לשכוח.
מתחשק לי לרמוז לו, להעיר לו, להזיז אותו, לנער אותו – היא נחמדה – צא כבר מהמסך שלך!!
במקום שיתנגן כאן HUMAN TOUCH של ברוס ספרינגסטין, מתנגנת לה ברקע מוזיקה סתמית. שלומי שבת, חמי רודנר, עידן רייכל. בליל חסר ייחוד ועמוד שדרה של מוזיקה. מתאים לשירה בציבור, אחד הדברים השנואים עלי, לא לקפה.
מנסה לשדר להם קצת חום. איך עושים זאת בימינו? אולי איזה ציוץ טוויטרי פולט חום?
הנה- הם מדברים. היא שוב מחייכת. תמשיכו בבקשה. קצת אנושיות. קצת חום. רק לא קור.
עכשיו אני יכולה לעזוב את המקום בלב שקט, ולזמזם לעצמי שיר של הבוס.
קפה ג'ו – בני אפרים 246. טלפון: 03-6470022
שימו לב – המקום נסגר.
[…] ארוחה בקפה לואיז על הגברים. היינו צריכות לשלוח אותם לקפה ג'ו ולהתענג על הסטייל לבד. שיאכלו ג'בטה לבנה עם ממרח אבוקדו […]