אני שמחה לארח, במסגרת המדור החדש "תושבים כותבים", את ליאת לידה סנדומיר:

בית, מסע והתנועה ביניהם

לפני כארבע שנים חזרתי לגור בבית הוריי הישן. התגעגעתי לציוץ המעורר של ציפור שיר אחת מצידו המזרחי של הבית. התגעגעתי לריח עוגת הדבש של אימי הנאפית בתנור. למרות שאני האימא בבית עכשיו (לשלושה ילדים יקרים), חשתי כמיהה לשוב 'הביתה', כילדה המבקשת לחסות בחיק בטוח. בקרבו אוכל להרשות לעצמי תנועה חדשה, קיוויתי.

בית. מסע. גם הבית עובר מסע לפעמים.

השיחים גדלו פרא והעצים הכפילו גובהם והטילו סכנה על הבית עד שהיה עלינו לעקרם ולנקות את הג'ונגל שהצל על חצרנו. תיקנו תשתיות שהחלידו והתבלו , שיפצנו, צבענו והזמנו אור להיכנס פנימה. למרות שאף קיר לא מש ממקומו, הבית נראה אחר לגמרי. כשנכנסנו לגור בו אחרי שנת שיפוצים, בכיתי. רציתי להחזיר את טיח השפריץ המכוער, ואת מעקה העץ החום. הרחוב כולו איבד מן התום: המכולת של ישראל, הקיוסק של מוני וספסל תחנת האוטובוס לקו 27 אינם עוד. בתים נוספים עטו מראה משופץ ונקי, ואת תושביהם איני מכירה. מצאתי עצמי נזכרת ביום שישי בצהריים בו נפגשנו באולם הספורט להקרנת הסרט "פלאשדאנס" (בשעה שבערוץ 1 הוקרן הסרט הערבי), ובשעות שהסתובבנו ברחוב סתם או ישבנו על הברזלים. היכן אלה היום, כשהמסכים מאיימים לתפוס את מרבית שעות היום של ילדיי (או המאבק על כך שלא יתפסו)? חלק מן הגעגוע שלי נותר מיותם.

הקיץ חלף ואט אט שקעה בי ההכרה שחזרתי למקום שהשתנה ואיתה – קבלה.

בסמטת עמרי נמצא גן הילדים אליו הלכה עלמה בתי, אליו צעדתי פעם אני (מי זוכר כמוני את הגננת עליזה?). לצידו בכל זאת נותרה פיסת שדה מרהיבה, עשב שצומח בר ללא מעטה סינטטי, והוא שוקק נמלים, חלזונות וחמציצים.

נזכרתי שלהוריי היו קשרים מעטים בשכונה ואילו אני, אף שלא מכירה את רוב השכנים, בכל זאת מרגישה מיודדת. כפי שממש ברגע זה, ייתכן ומישהו ברובע קורא מילים אלה, אני חשה באוויר (ולא רק הווירטואלי) איזו 'ביתיות' נעימה.

קהילה היא לא מנת חלקו הבלעדית של מושב צפוני אקולוגי (ומושלג) – קהילה נמצאת בין אנשים המחפשים לא להיות מנותקים זה מזה. היא כאן. בני יהונתן עדיין רוכב על אופניים אחר הצהריים, ויוצא לשחק עם חבריו כדורגל (נכון, במגרש הסינטטי), ולנו האמהות סביב, יש 'יחד' משלנו, בפטפוט, בהקשבה, בצחוק ואפילו בקבוצת הפייסבוק הזאת.

הבית השתנה ללא הכר, כך גם אני.

"הבית הוא הגרעין ליכולת לחוש, להרגיש, לדמיין או להזות… " (יעקב מטרי, בית לנפש).

פעם התביישתי להראות לעולם מי אני, רק בבית, מאחורי ווילונות מוסטים יכולתי לכתוב, לרקוד, לגלות למראה את האמת. גם כשבגרתי חסרתי  אומץ לצאת מהקונכייה ודחיתי כמה עניינים חשובים בחיי. השיבה הביתה אפשרה לי להשלים מעגלים ולפתוח חדשים, כמו ספיראלה: בארבע השנים האחרונות הרשיתי לעצמי לסיים לכתוב רומן שכתיבתו ארכה שנים. הוא נקרא (ולא במקרה): "איש ללא בית" ויראה אור בקרוב בהוצאת 'פרדס'. ילדתי את בני השלישי בהפרש ניכר מאחיו, ופתחתי בביתי סטודיו/קליניקה לטיפול בתנועה.

בית. מסע. התנועה ביניהם.

רציתי לחזור הביתה כדי לשאוב כוח להמשך המסע, ומצאתי עצמי פותחת את הדלת למסע שייכנס פנימה. בתחילת השנה פתחתי את ביתי לקבוצות ריקוד חופשי לנשים בהן כל אחת מוזמנת להצטרף אליי ולרקוד את הריקוד שלה. קראתי להן: "דרכים".

במהלך לימודיי בטיפול בתנועה הבנתי שחיבור למשאבי הכוח שבי היא משענת לכל תהליך, מורכב ככל שיהיה. אם גופי נתמך בקרקע ובמרכז הגוף, הרבה מתאפשר – רגש לא מתוכנן עולה ומשחרר, מתוך העייפות יכולה לצוץ דינאמיות, מהמים בוקעות להבות. יחד עם הנשים היקרות שמגיעות, אנחנו מגלות כיצד הגוף והתנועה הם בית לנפש. כשקצב פעימות הלב הוא בית, והמרפק או ציפורן הזרת השמאלית אף הם בית, אז הריקוד הופך למסע מהנה ועשיר, כמו החיים.

לפעמים בערבי הקיץ, כשכולנו לא רוצים לשבת בבית ומתחשק לטייל ככה סתם, יוצאים חמישתנו והכלבה, למשטחי החול מאחורי הצופים, אוספים קרשים ומדליקים קומזיץ עם קרטושקס ומרשמלו. הכי כיף לרקוד סביב המדורה, כמו פעם, בייחוד כשאת המוזיקה משמיע האייפוןJ

תודה רבה לליאת על הפוסט המקסים. מוזמנים גם לקבוצת הריקוד שלה. פרטים כאן. ואני מקדישה לה את השיר הבא: