(ציור: שלי גביש שרון)
עד לפני זמן מה, אפילו המילה מדיטציה איימה עלי. לפני שנים ניסה מישהו ללמד אותי מדיטציה קלאסית, כזו שבה יושבים ומנסים לנקות את המחשבה. מאז אותו ניסיון עגום, האמנתי שאני נכשלת שוב ושוב במה שנדמה שכולם מצליחים בו – השקטת המחשבות. בתקופה האחרונה אני מבינה שאני מתרגלת מדיטציות כבר שנים. תרגילי נשימה מדי בוקר, דמיון מודרך, טקס נשימות טרום השינה, תטא הילינג, הוקרת תודה שיטתית, התמסרות לקסם המוזיקה תוך ניתוק מוחלט מהעולם, ושאר נפלאות שאני לומדת ומיישמת מדי יום בחיי. ברגע שלא קראתי להן בשם המפורש, הפחד נעלם.
במסגרת השחרור מהפחד הזה, התחלתי להיפתח לגישות שונות ומשונות, והיה זה אך טבעי שאסכים להזמנתה של בת דודתי להצטרף אליה ליום שלם (מיד חשבתי איך לאוורר את בגדי הנופש האהובים עלי) של מדיטציות דינאמיות (מה זה לעזאזל? וכמה דינאמית אצטרך להיות?) בהנחיית רישי (מי?). עשיתי זאת בספונטניות, ואפילו לא טרחתי לקרוא ולבדוק מה אני אמורה בדיוק לתרגל (איזה מזל! כי רוב הסיכויים שזה היה מונע ממני לבוא ולהתנסות).
ובכן, אילו לא הייתי שם לא הייתי מאמינה אפילו לעצמי שהתמסרתי לכל התרגולים שהציע רישי. אבל זה קרה, ואפילו בקלות יחסית.
המדיטציות כללו חלקים דינאמיים (אוקיי, דינאמיים מאוד) – כולל שימוש בקולות, רבע שעה של קפיצות במקום (פלא ששרירי התאומים שלי תפוסים?), ניעור כל הגוף (רק אלוהים יודע מה הצלחתי לנער מעלי), ושאר נפלאות, כשהדובדבן בקצפת הוא ריקוד (ככה זה כשמתקרבים לגיל 40: הולכים ליום שלם של מדיטציות כדי לרקוד סוף סוף). היו גם חלקים שקטים (שאני, מטבעי, התחברתי אליהם יותר) כמו מדיטציית ויפאסנה (כמה נפלא לשקוע בשקט. זה נתן לי מימד נוסף של התבוננות ושהייה בהווה), או נאדברמה (שהחלה בתרגילים דומים לחימום קולי ומיד חיברו אותי למהות שלי) או הקונדליני המשלב דינאמיות עם שקט לחילופין (כן, שוב יכולתי לפזז להנאתי בעיניים עצומות ובשלווה קוסמית).
רישי הנחה את המדיטציות בצורה המושלמת. בלי מילים גדולות, תוך שיתוף בהגיגים קטנים, הנחיה מינימאלית, דוגמאות חיות, הומור ונתינה אישית גדולה, הוא לקח אפילו מתחילים וחוששים כמוני לטעימה מהמדיטציות של אושו, ולהתבוננות כנה ונקייה בחיינו. המדיטציות שולבו במוזיקה מופלאה, פשוטה וכל כך תואמת אוירה, שרק עבור ההקשבה הנקייה לה היה שווה לבוא (לא עשיתי זאת מאז גיל 16. פשוט להיות ולהקשיב למוזיקה. ואיזה מקום נפלא זה לשהות בו).
לא יודעת מתי בפעם האחרונה התמסרתם, משך יום שלם, לתנועה, שקט, מחשבות, התבוננות, הקשבה לנשימה שלכם המשתלבת עם המוזיקה, הוויה שלא לצורך עשייה. הרגשתי כאילו העולם כולו עוצר ומאפשר (כמובן שזו אני שאפשרתי לעצמי) להיות ב BEING ולא ב DOING לשם שינוי. וכמה זה חשוב מדי פעם להיות בזה, ורק בזה. עצמתי עיניים (למרות שרציתי להמשיך לבהות בחיוך היפה של רישי), שחררתי גפיים, פתחתי אזניים ונתתי לעצמי פשוט להיות, תוך שימת לב לכל מחשבה שמגיעה, לכל רחש, לכל מה שקורה כאן ועכשיו. לפעמים זה כל מה שצריך…
שלא תחשבו שהראש לא עבד. בעודי הודפת מחשבות תהומיות, דווקא אז קיבלתי בהירות לגבי כמה דברים. לא עסקתי משך יום שלם ברשימות אינסופיות של עשייה, בתכנון זוטות, במחשבות הרות גורל על האנושות ותפקידה, ואפילו לא בייעוד שלי בחיים. מסתבר, שדווקא כשהראש נקי מכל אלו – המחשבות המעניינות ביותר מגיעות. הרגשתי כאילו הייתי זקוקה לתיווך הזה של רישי כדי להגיע למקומות מדויקים ובהירים יותר…
דף הפייסבוק ובו מידע על סדנאות ואירועים בהנחיית רישי
מה דעתכם? אשמח לשמוע