בזמן האחרון שמתי לב שאחד הדברים שמצליחים לעייף אותי (ורק שתדעו שהרשימה ארוכה) הוא שיחות חולין. תוסיפו לזה אחד הדברים הידועים והבדוקים – המון רב, ותקבלו בדיוק את הסיבה לכך שחודש יוני היה עבורי כמעט בלתי נסבל. נראה שגם האנרגייה שסבבה אותי (ואתכם?) נתנה משנה תוקף להרגשה שלי – דחוסה, עמוסה, דביקה ורוויית קונפליקטים.

לסיום חודש יוני, הפצעתי יחד עם משפחתי וחברים אהובים שחגגו יום הולדת לבנם, במקום שמשלב כמעט את כל מה שמצליח לעייף אותי – כולל רעש, המונים ופרשנות מעניינת לאיפוק – המימדיון.

(עברתי לפסקה חדשה כדי לאפשר לכם לקחת נשימה ולעכל את הבשורה).

ובכן, חבוטת עומס חברתי, הלומת מסיבות סיום וימי הולדת, ורוויית אנרגיית מלחמה, הגעתי למימדיון. חשוב לציין כי למרות ההערכות, לא לקחתי טרם הביקור איזה כדור פלא מרגיע (אולי בגלל שפרט לאדוויל ממנו הזיתי, איני מכירה אחד כזה?), משחה מאלחשת או אטמי אזניים. אבל בהתחשב בערכת העזרה הראשונה שיש באמתחתי (וודקה מעורבבת עם פלפלים חריפים, פלסטרים של הלו קיטי, שמן אורגנו ודמיון מודרך), נראה שיש לי נסיבות מקלות.

כנראה הדבר הבולט ביותר במימדיון (לאחר שמסתיימת הפעלת הגלים בבריכה המרכזית, שזורקת אותי מיידית לספרו של ירמי פינקוס, ומוכיחה לי אחת ולתמיד שאנשים הם החיה ההזויה ביותר בטבע), היא עלות תועלת. וכשאני מדברת על עלות תועלת אני מתכוונת לעובדה שתמורת 52 שקלים (מסתבר שאם נרשמת כחבר של פארקי השעשועים בארץ, קיבלת 50% הנחה על כרטיס עד סוף יוני האיום), ונסיעה של 2 דקות, אתה נכנס לעולם אחר לגמרי. האם קיימת עוד אפשרות כזו פשוטה וזולה להחליף את סביבת המחיה?

המוזיקה ההזויה ("רונה". בחיי), התורים המתארכים (עד כדי כך שהתור לותיקן נדמה פתאום ממש נחשק. גם בשל מה שממתין לי בסופו), והמפעילים הניחנים בחוש הומור מלבב, היו שם. ורק הרוח על הגבעה בה התמקמנו, והחיוכים על פניהם של הזאטוטים הצליחו ללטף את רוחי העייפה. בתום ארבע שעות הבהבה הסבלנות שלי, צצה האדמומיות על עורנו והצלחנו בכוחות מותשים לקלף את הילדים אחוזי האדרנלין ממגלשות המים.

יוני הסתיים לו, ועמו, כך אני מקווה, גם האנרגיה הדחוסה, שכל מה שהיה חסר לה היה המימדיון. אני עדיין מנסה להבין מהם השיעורים שלמדתי מהשהייה במתקן. אולי הם קשורים בסבלנות, איפוק והבלגה? אולי בגבולות המטושטשים של הטעם? אולי בהכרה במציאות? אולי בהפתעות, כי הזוי ככל שזה יישמע, לא סבלתי מכל רגע (רק מכמה ספסיפיים)?

הניגודים. מרחק נגיעה, אבל כמה שהמימדיון רחוק ממני. זקוקה לליטופי קולו של בונו, למילים פוצעות, לרגש מאופק, כמעט כלוא, שמאיים להתפרץ בכל רגע. ממש כמו האבוב המבקש להתפקע מיושבו, שנראה במעלה המגלשה השמאלית…

פארק המים המימדיון – גני יהושע.