(צילום : איתן שביט)

אילו זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. מקרה שקרה כך קרה:

לאחרונה גיליתי כמה דברים על עצמי, והמפתיע מכולם היה העובדה שאני אעשה הכל כדי להמנע מביקור אצל רופא. איך זה קרה? יש לי שלל הסברים – החל מילדות חולנית למדי (בתקופה שבה רופא המשפחה עוד ביקר אצלנו בבית, וישב לצד מיטתי) וכלה בחוסר אמונה עיוורת (בלשון המעטה) ברפואה הקונבנציונלית. צרפו לכך את רתיעתי התמידית מאנשים שחושבים שהם יודעי כל, ואת הבדיחה הידועה על ההבדל בין אלוהים לרופא, ותצליחו בקלות להרכיב את הפאזל.

והנה הגיע מקרה (כלומר, לפי אמונתי הוא אינו מקרי, אבל טרם השכלתי להבין את כל מה שהוא בא להראות לי), שגרם לי להגיע לרופא שהצליח להרגיע אותי. זה לא נגמר רק בזה. אבל סבלנות. אנסה לתאר את השתלשלות הענינים כדי שגם אתם תבינו.

לפני כמה ימים החלה הרגשה משונה לשלוט בגופי, אשר כללה בין השאר כאבי גב. כיוון שלשמחתי איני מורגלת בסוג זה של כאב לא ייחסתי לו חשיבות יתרה, עד אותו הלילה בו לא הצלחתי לישון, לשכב, לשבת או לעמוד ללא כאבי תופת. בבוקר הבנתי שאין מנוס, ואני זקוקה לעזרה מעבר לביקורי התכופים ברקיע השביעי, למשחות ההומיאופטיות שמרחתי בנדיבות על גופי, הדמיון המודרך שהסתייעתי בו או תרופות הסבתא האהובות עלי. פניתי לד"ר ליאור סילוורה, שהשמועות מספרות עליו שהוא סוג של קוסם. מעבר להיותו רופא בהכשרתו, הוא גם כירופרקט, וגם מטפל בדיקור סיני (כמובן שזה היה מה שהכריע את הכף). הד"ר החביב קיבל אותי מיד, הקשיב לתיאור (המפורט) של המתחולל בגופי, ואפילו קיבל בהבנה את אמונתי בקשר ההדוק בין הנפש הסוערת לגב הדואב. לאחר כמה דקות מצאתי את עצמי שכובה על מיטה משונה, ואת הרופא היקר מסובב את הגוף שלי כך שנדמה כאילו כמה דברים חזרו למקום (ואני מקווה שלמקום טוב יותר).

עזבתי את המרפאה באופטימיות, על אף הכאבים. הצלחתי למצוא רופא שאינו מתנשא לרגע, לא מעיד על עצמו שהוא יודע כל, לא ממהר לתת אבחנות (ותתפלאו, אני מאוד מעריכה את זה), ולא מבטיח הבטחות בקשר שתיקה של רופא ופציינט היודעים שניהם כי הן אינן הולכות להתגשם. רופא שפשוט עושה את מה שהוא יודע, בצניעות ובנחמדות. חבל שזה כל כך נדיר.

באותו הלילה קרה מקרה מוזר עוד יותר. סבלתי מכאבים שגרמו לי לבכות (לא כמטפורה, אלא ממש התפתלו לי דמעות על לחיי, כיוון שגופי לא יכל להתפתל מכאבים הוא, גם לו רצה). הד"ר החביב נמצא זמין בטלפון (אמרתי שזהו זן נדיר) ומיד טען שאני בשיא ההתקפה (צדק), שמכאן יהיה הכל טוב יותר (גם כאן הצדק היה עמו), והמליץ על נטילת משכך כאבים. עכשיו מי שמכיר אותי בטח מגחך, אבל ההפתעות לא נגמרות אף פעם, ובפעם הראשונה מזה 20 שנה נטלתי שני כדורים ירקרקים שהראו לי את החיים היפים. טוב, לא לגמרי, אבל לאחר חצי שעה הצלחתי לישון, לראות כמה צבעים עזים (רק מי שחווה ניקיון של 20 שנה ממשככי כאבים יכול כנראה להזות מאדוויל. כאילו שנזקקתי לסיבות נוספות להזות), ולקום למחרת בבוקר במצב משופר.

שוב הגעתי אל הרופא, ולאחר שיחה קצרה הוא טיפל בי באותה נחמדות ומסירות כמו ביום שלפני. האם חלק מהשיעור שעלי ללמוד מכאב הגב הוא שיש אנשים גם מאחורי מסיכת הרופאים? צריך רק למצוא אותם, מסתבר.

עכשיו, לאחר יום, אני מצליחה כבר לראות את האור בקצה המנהרה (ולא רק בזכות האדוויל), והאופטימיות שלי נובעת גם מהפגישה עם רופא שהראה לי שאפשר גם אחרת. עכשיו רק נותר להפיץ את התורה ברבים. אה, ולהשתדל לא להתמכר למשככי כאבים שגורמים להזיות…

ד"ר ליאור סילוורה – קהילת סלוניקי 9. טל'  6486379 – 03