(הציור: אורי רז)
עכשיו, כשהילדים שלי בגיל בית הספר היסודי (מי יותר ומי פחות), ואני מעורה יותר במה שקורה במערכות החינוך, אני נחשפת ליותר ויותר אנשים שמחפשים מסגרות חינוכיות שונות מהקונבנציונליות. החיפוש הזה נובע כנראה גם משפע האפשרויות שלא היו קיימות פעם, כמו גם מהרצון לעטוף את הילדים כמה שיותר. אבל מבחינתי לא רק. אני חושבת שגם הזיכרון שלנו מעורב בהחלטה הזו…
כמו בכל דבר, אני מסרבת לקבל זאת כמובן מאליו ומנסה לבדוק ולתהות, ולהרהר, וכמובן להגג, מדוע.
אחד הדברים שיש להם השפעה חזקה ביותר, המרשימים והנפוצים מאוד, הם חוויות של ההורים עצמם משנות בית הספר. אני מרגישה כל כך בודדה במערכה. האם רק אצלי השנים הללו זכורות לטובה? האם רק אני קמתי בבוקר עם חיוך (טוב, ברוב הבקרים)? האם רק אצלי המפגש החברתי היה חשוב הרבה יותר מהחומר הנלמד ולכן הפך את החוויה עצמה לנפלאה, מעניינת, מרגשת? שוב ושוב אני שומעת הורים שעוברים שוב, דרך הילדים שלהם, את התסכול שחוו בימי בית הספר.
אני יודעת שהשנים עושות שמות בזכרונות. ברור לי ששברירי הזכרון מורכבים מאמת ובדיה שנשזרו אלו באלו. אולי דווקא משום כך, אני תוהה מדוע אצל אחדים שרדו הזכרונות הטובים, ואצל אחרים דווקא הקשים והמתסכלים? האם יש כאן בחירה מודעת או מהלך תת הכרתי עמוק? אני מרחיקה לכת ותוהה האם השיעורים שאנו אמורים ללמוד בגלגול הנוכחי באים לידי ביטוי באופן הסלקטיבי שבו אנו משמרים זכרונות עבר?
אני מביטה בבן שלי שהולך לבית הספר בשמחה (יחסית, כמובן. הוא בכל זאת יעדיף לשחק כדורגל, לראות טלביזיה או לשחק בזבלונים), ותוהה האם אין לנו חלק משמעותי בחוויה שלהם? אם אנחנו חושבים, מדברים ומאמינים שבית הספר המסורתי הוא רע, איך ישתלבו בו ילדינו בצורה טובה?
ככל שעובר הזמן אני חושבת יותר ויותר שהחוויות והזכרונות שלנו הם בעיקר מה שאנו רוצים לראות. גם לי היו משברים חברתיים, אכזבות, אהבות שלא מומשו. כפי הנראה בחרתי לקחת איתי לחיים את הדברים הטובים שהיו שם, ולהביט גם בזכרונות הטובים פחות ככאלו שפיתחו אותי, שעיצבו את האופי שלי כבוגרת…
אתם כבר יודעים שיש לי הרבה מה לומר על מערכת החינוך כיום, כמו גם על תפקידם של ההורים בה. אבל אם יש מסר חשוב ביותר שאנו ההורים יכולים לתת לילדינו, הוא בעיני לראות את הטוב, לבחור מה לקחת מכל סיטואציה, להצליח ליהנות מדברים יומיומיים. האושר שאנו כל כך רוצים להעניק להם הוא בדיוק זה. אם נמשיך לקטר על מערכת החינוך, על המורים, מבלי להראות להם שניתן למצוא גם טוב ויופי בעולם – האם נכין אותם היטב לחיים? והאם זה נכון לעטוף אותם רק בטוב? האם הקשיים שלנו הם לא אלו שמעצבים אותנו ודורשים מאיתנו יצירתיות, התמודדות, יציאה מאזור הנוחות?
שלא תבינו לא נכון – אני ממש לא מטיפה לקבלת העולם כמות שהוא, מבלי הצורך לשנות. אבל אם יש לנו בחירה מודעת מה לקחת מהחיים – הרי שנרצה להעביר זאת לילדינו.
חושבים שהילדות שלכם היתה חנוקה? מתסכלת? או שאתם בוחרים עכשיו לראות זאת כך, מבעד לעיני המבוגר? כרגיל שאלות לרוב ותשובות אין…
ממליצה לכם לקרוא את "האי הגדול" של כריסטיאן סיניול, ולחשוב ולחשוב…
רפי עשת - הרבה יותר מטיפול says
לא הכל היה וורוד.
בהתאם למצב הרוח ולהלך הרוח הסביבתי אנו צובעים את הזיכרון.
מומלץ (בלהט) לוותר על הקיטורים מבחוץ ולחשוב לבד…
אני זוכר בסה"כ לחיוב את אותן שנים.
זוכר את הטוב שהיה בהן, את התמימות. את החופש.
את הפשטות, שהיתה רבה יותר בקיבוץ, שם לא היו יותר מדי גירויים חומריים.
את המוות שעשיתי למורים מול אי האהבה לקבל את זה כשהייתי מורה 🙁 🙂
מיכל says
אני זוכרת בעיקר סביבה שבה כולם חייבים להיות אותו דבר, והשונה הוא בהכרח מנודה. לא ברור אם זו תכונה של מערכת החינוך, של ילדים באשר הם או של החברה האופן כללי. או שלי 🙂 למרבה המזל שתי הילדות שלי הגיעו לעולם עם כאלה כמויות של בטחון עצמי ששום מסגרת לא תשבור אותם. ובכל זאת אני שואלת את עצמי עד כמה כדאי לרכך את ההתנגשות הבלתי נמנעת.
רון says
גם אם את זוכרת את הבה"ס לטובה, ואת חושבת שזו תכונה טובה (לזכור בעיקר את הטוב שהיה) – זה לא אומר שלילדים שלך תהיה התכונה הזו (אני מקווה שכן… אבל – לא בטוח). אז אולי עדיף לנסות לכוון למערכת חינוך טובה יותר?
אני נמצא בהתלבטויות הללו גם, ואני לא בטוח שיש לי מערכת טובה יותר מבה"ס, אבל אני מאוד חושש מהקרסת היצירתיות, האינדיוידואליות והבטחון של הילדות שלי בבה"ס. לקח לי 20 ומשהו שנה להתגבר על כמה מהדברים הללו באופן אישי (זה קרה בעיקר אחרי הילדות, באופן מעניין). אולי לילדים שלנו מגיע משהו טוב יותר?
יש המון ביקורת על מערכת החינוך. צריך לקטר, ולנסות לשנות. אי אפשר לקבל את זה כמו שזה. בה"ס זה לא נורא אולי – אבל יכול להיות יותר טוב, אני בטוח.
אחת שמסתובבת says
גם לי יש הרבה טענות לבית הספר בפרט, ולמערכת החינוך בכלל.
אני לא חושבת שיש לקבל את מה שיש, אבל גם להנחיל לילדים שלנו זלזול במערכת החינוך הקיימת, קיטורים אינסופיים והאשמת גורמים חיצוניים באושר שלהם, לא טוב בעיני…