בכל פעם שאני נכנסת למכולת, לסופר, אפילו לפיצוציה, זה קורה. אני מרגישה סוג של בגידה. בגידה בערכים שלי, בקו המנחה שלי, בעמוד השדרה שלי. השהייה במחיצתם של כל צבעי המאכל והחומרים המשמרים שנמצאים שם מלחיצה אותי. המרחק מהאלמנט הבריאותי מצליח להפגיש אותי עם צדדים אפלים.

המבט שלי שנח על ערימות החטיפים המלוחים מתחיל לרצד. הדופק שלי עולה למראה שלל הגבינות שבמקרר. הקיבה שלי מבצעת סלטה כפולה רק למחשבה על כמויות הסוכר הלבן שמצוי בחטיפים המתוקים, והלחם הלבן המעובד גורם לי להיפר ונטילציה.

מדי פעם, אני נאלצת לסור למכולת השכונתית כדי לרכוש חטיפים עבור הגן או בית הספר. אני כמעט בטוחה שהחברים של ילדיי לא יקבלו בהבנה משלוח מנות שמורכב כולו מחטיפים שנרכשו בעדן טבע מרקט או שהוכנו חלילה לבד בבית.

את כניסתי מלווה תמיד חיוך של בעל המכולת, שכנראה ניחן בחוש שישי. הוא מרגיש את הלב הפועם, את המבט האבוד, את הידיים הרועדות. הוא רואה על פני כנראה שהמקום זר לי עד אימה, וחיוכו מנסה לתת לי חום, ללטף ולנחם.

נקיפות המצפון מלוות אותי בעוד אני פוסעת בין המדפים שיכולים להרעיל כיתה שלמה. המחשבות מתחילות להציף את מוחי – איך יכולה להיות לאוכל כל כך מעובד איזושהי אנרגיה חיובית, איזושהי השפעה טובה? ומדוע הילדים כל כך אוהבים את החטיפים ? אולי זה משום שהם כה נייטרלים, בעלי אנרגיה "נקייה"?

הביקור שם נמשך דקות מעטות מאוד, אך עבורי הן כמו נצח. אני מדמיינת הרי ביסלי שועטים אחרי, דמויות עשויות במבה אדומה מכות אותי, וסוכריות ג'לי מביטות בכל המהומה שנוצרה מן הצד, מצחקקות. =הנה ההגדרה שלי לסיוט מודרני.

בעל המכולת (כנראה ששמו דוד, אחרת איך קיבלה המכולת את השם המקורי?) כמעט תמיד שולף מן השרוול מחמאה חביבה, בדיוק ברגע השיא, ולרגע מסיח את תשומת לבי ממחשבות האימה. יש לי הרגשה שבבלוק הזה רק מי שיודע איך להחמיא לבחורה יכול לפתוח חנות. אמנם דוד לא הגיע לדרגת צחי מפסיפלורה, אבל בדרכו האלגנטית הוא מצליח לא רע בכלל.  המחשבות האלו מצליחות להשכיח ממני את ההרגשה הנוראה שליוותה את הרכישה הנוכחית, את הזרות, הניכור. עובדה – אני שוב חוזרת לשם כדי לקנות חטיף לטיול של הגן…

מינימרקט דוד – קהילת פדובה 20, טל' 03-6481450