לא ברור לי למה, אבל הייתה לי בראש איזו פנטזיה לגבי ג'פניקה. אולי בגלל השם האקזוטי, שמצטלצל לי כליטוף של סונוקו, אולי בגלל הלוגו הנקי והיפה, אולי בגלל שלקח לי הרבה זמן לדגום אותה… בכל אופן –  פינטזתי עליה.

בפנטזיה שלי, הפרועה והמאפשרת כל, אני טובלת ביופי עטופת חוטי משי, אני מתענגת על סושי שיכול לגרום לי לבכות, טועמת מרק מיסו אלוהי, לוגמת יין שזיפים שמחמם לי את תוך הגוף ומקנחת בעוגיות קטנות ורכות, ממולאות מחית שעועית אדומה, שמכווצות לי את הבטן בגעגוע ליפן. פרועה, כמו שאמרתי.

בעוד הפנטזיה שלי מתפתחת ומזינה אותי בכל טוב, צצו להם עוד ועוד סניפים של ג'פניקה, כולל דוכנים בקניון. זו הייתה צריכה להיות נורה אדומה עבורי, אך פנטזיונרית שכמותי לא תיתן לעובדות המציאותיות לקלקל לה את החגיגה הדמיונית.

ואז, בצעד אמיץ, ולא בטוח שנכון, הצעתי למשפחתי היקרה, לבדוק הכצעקתה.

הגענו בצהרי שבת למסעדה, ללא הזמנה מראש, והתקבלנו בברכה. הילדים המורעבים הזמינו מיד מנת אדממה, וכשזו הגיעה – התפנו להזמין גם סושי. אני, כמתגרה בגורל – הזמנתי לי מרק מיסו, קומבינציית סושי צמחונית ותה יסמין.

במנת האדממה, שהגיעה כאמור במהרה כדי להרגיע את הרעב של הקטנטנים, המלח פוזר במרכז ולא על הפולים. לא הבנתי האם זו חשיבה מיוחדת או רישול. את הילדים הרעבים זה לא עניין כהוא זה.

ואז הגיע תה היסמין שלי ואיתו, רק לכמה רגעים, קיבלה הפנטזיה שלי זיק של תקווה. כמה יופי בפרח אחד קטנטן. התענגתי על רגעי החסד, ניסיתי למשוך את פתיחתו כמה שאפשר, טעמתי בלגימות קטנות. לא רציתי להתנתק, אבל אז הגיע האוכל.

המיסו היה סביר. הקומבינציה הצמחונית נראתה יפה, וטעמה היה נחמד. בטח שלא כמו בחלומי בהקיץ. בן הזוג שלי לא אהב את הקומבינציה הממש לא צמחונית שלו. הילדים היו כה רעבים שהסושי שלהם נטרף במהירות עוד בטרם הצלחתי לראות על פניהם את ההנאה. שוב התגעגענו לסאקורה. שוב הזכרנו לעצמנו שטעמה של הנאה ראשונית לא תשוחזר.

התחלתי לתהות האם היה זה צעד חכם להתגרות כך בדמיון, בחלום, לנפץ את הפנטזיה שלי לרסיסים אכזריים של מציאות…

אח, פנטזיות הן נהדרות. יש להן מקום של כבוד בחיינו. אבל כשהן פוגשות את המציאות, זה עלול לכאוב… לא חבל?

ג'פניקה – רח' הברזל 32. טל'   3636*

http://www.japanika.net/