שישי בערב. בתכנון: ארוחה רומנטית עם בן הזוג. סושי סמבה.

ברגע שנכנסנו הבנתי שטעות בידי. בן זוג- יש. סושי- יש. סמבה- נניח. רומנטיקה- אופס.

כשאני שומעת סושי מיד שבות ועולות בדמיוני תמונות מן האסתטיקה היפנית; גני סלעים, טקסי תה, רקמות פרחים על בדי משי.

בסושי סמבה לקחו מיפן אולי רק את המסכים המרצדים בטוקיו, את המולת תחנת שינג'וקו, את שאון גלגלי השינקאנסן, את צלילי מכונות המזל.

המסעדה גדולה. העיצוב צעקני. הקירות צבעוניים מאוד (ואני לתומי חשבתי שמישהו ישים לב ללבוש הסמי – פרחי שדפקתי, הא!), המוזיקה היא אמביינט משולב עם מלל בתוספת כמה BPM, והחצאית של מנהלת המשמרת יותר קטנה ממנת וואסבי ממוצעת על מגש סושי.

התיישבנו בקצה המסעדה (רק הליכה של קילומטר או שניים מהכניסה, לא משהו רציני), הסנפנו את ריח הדגים (היה גאה בי ג'ונתן ספרן פויר, מאז ספרך אני לא נוגעת גם בשלל הים) ובחנו את תמהיל האנשים המגוון שסביבנו. דרום אמריקה. ממש לא יפן.

המלצר הידידותי (כשהגיע החשבון הבנו למה) המליץ על כמה מנות שאינן מופיעות בתפריט ומיועדות לאנשים שאוכלים הכל, כלומר לא לי. בן הזוג קנה.

אגדאשי טופו התגלה כאכזבה, ואילו מנה פשוטה של סלט אצות הפתיעה לטובה בתיבול ובכמות. הנורמלי אהב את הסביצ'ה בקר שלו.

הסושי טוב. קצת חבל שקשה להבחין בו מבעד לרעש ולצלצולים.

יין השזיפים תאם את הארוחה, וטעמו של השזיף רווי האלכוהול נותר בפי עוד זמן מה.

המנות האחרונות הן אכזבה למי שאי פעם טעם את עוגיות משחת השעועית הנפלאות הנמכרות ברחבי יפן. מה לעשות, פרופיטרול סטייל יטבתה בעיר פשוט לא עושה לי את זה.

חסר לי כאן האיפוק היפני, שירים של סונוקו, צניעות, עדינות.

בפעם הבאה, אמרתי לו, בסאקורה.

סושי סמבה

ברזל 27 רמת החי"ל

אתר: http://www.sushisamba.com/

שימו לב – המקום נסגר.