לא ברור מדוע נכנסתי לפוטוגני, אבל מיד כשזה קרה, נזכרתי שאני זקוקה לאלבום חדש (כבר שנה שלא סידרתי את ארבע התמונות שיש לי של הילדים מהשנה החולפת, ואפס התמונות שלי).

בינתיים ראיתי שיש כאן בחנות גם משחקים לקטנים (פאזלים, משחקי קופסא, יצירה), משחקים לגדולים (אי אלו תלבושות לאייפון, אייפוד, אייפד ושאר חברינו החדשים והיפים), כלי כתיבה, ברכות, מתנות, אלבומים, מסגרות לתמונות, וכמובן גם פיתוח תמונות.

השם פוטוגני כבר מצליח להלחיץ אותי. בשבע שנים האחרונות לא הצלחתי למצוא תמונה אחת שמראה כי אני פוטוגנית (שבע השנים הרעות? האם בשבע הבאות אחזור להיות פוטוגנית ולהצטלם להנאתי תחת כל עץ רענן? נו טוב, שוב אני והאופטימיות הנצחית).

בינינו, התירוץ הזה של שבע השנים וכו' לא נראה לי קביל. מדוע מתעקשת המצלמה להנציח אותי דווקא כשאני עוצמת עיניים, דווקא באמצע פיהוק, שלא נדבר על באמצע ביס ממאכל בלתי מזוהה? איפה אחוות הנשים שאמורה להתקיים בין המצלמה וביני? היכן החיפוש אחר היופי? איה הנהירה לאסתטיקה?

באופן סימביוטי לחלוטין, לא הצלחתי גם אני לצלם את החנות בצורה פוטוגנית. אהה! האם מצאתי לי כאן בת ברית סמויה, בצורת חנות תמימת שם אך מראה שפשוט לא מצטלם טוב?

שיחה קצרצרה עם בעל החנות, מאשרת לי את מה שחשדתי בו כבר מזמן. החיפוש התמידי אחר היופי הופקד בידי מישהו אחר, במקום אחר. אולי בגינות הסלעים סביב קיוטו, אולי על גג הקפלה הסיסטינית, אולי בגנים של נשות פריז, או אולי בנפשו של ברטולוצ'י. בארץ שלנו, העסוקה עד לעייפה בהישרדות תמידית, העיסוק באסתטיקה נדמה כחטא כמעט.

אותו האיש בחר לבחון אותי דווקא בחיבור מספרים תמים למדי, בעוד הוא עורך את החשבון. מובן שהצלחתי להתבלבל (ומיד רציתי לזעוק, שהצלחתי בכל זאת לסיים חשבון אינפיטיסימלי, ולא רק אחד ושניים, גם מוגבר! אך בחרתי להיות יפה ולשתוק). שילמתי את החשבון בפנים מושפלות ובענווה מוחלטת, כיאה לבחורה שגם לא מצליחה להצטלם כראוי, וגם לא להצטיין במתמטיקה, לפחות לא ברגעי האמת.

ברגע שיצאתי נכנס לחנות בחור יפה תואר, מאלה שברגע שעוברים מולך, את עשויה להתבלבל גם בחיבור מספרים חד ספרתיים, אפילו אם את בוגרת טכניון. מאלה שנדמה כי כל האוויר סביבו עומד ללא ניע, כדי לא להפריע, ולו לרגע, את התמונה רווית היופי. בחור כזה בטח נתן השראה לסיפור על דוריאן גריי… אולי בכל זאת יש כאן, בארץ שלנו, נהירה אחר היופי – אולי היא פשוט יוצאת ממחבואה רק פעם בשבע שנים? אולי מאז המצאת המצלמה הדיגיטלית הנהירה הפכה יומיומית מדי? אקראית אפילו?

אני חושבת שבכל זאת אצליח להסתדר עם הלא- פוטוגניים האלו. גם רוברט סמית לא ממש מצטיין בזה, אבל המילים לשיר אחד שהוא כותב שוות אלף תמונות…

פוטוגני – פנחס רוזן 72. טל' 03-6440707