פסח מסתיים לו, אולי הפסח המוזר ביותר שחווינו, ופנינו לשבועות הוא חג הקציר. החגים היהודיים הם חגים חקלאיים במהותם, ועכשיו, כשכולנו יושבים בבית, אנחנו גם חווים את השינויים הללו בסביבה הקרובה, גם היא לא באמת חקלאית. הטבע פורח במלוא העוצמה, הכל שקט והאוויר הרבה יותר נקי. אנחנו יוצאים לשוטטות היומית שלנו, ומתחילים להכיר כל פרח, שיח ונחליאלי, גם לעומק.
תפסו את עיני כמה דגנים, ממש בשדה הקטן ליד הבית. בדרך כלל אנחנו אפילו לא מפנים אליהם מבט – זה לא איזה פרג אדום בולט או שדה חרציות ואפילו לא ההדר בריחו המשכר מהגינה של השכנה. במבט בוחן יותר ראיתי כמה סוגים, מהפשוטים שביניהם, ואפילו את שעורת התבור. כן, כן, אצלנו בהדר יוסף, בשביל החביב על כל הכלבים, בין האשלים. השעורה שמן הסתם בעבר היתה נפוצה הרבה יותר באזורנו, ובעלת ערך של ממש בתרבות העתיקה. השעורה, כמו עוד כמה תופעות טבע שאנחנו חווים כעת ביתר שאת, היתה פה הרבה לפנינו, כנראה כבר לפני עשרת אלפים שנה. החוקרים מתווכחים עדיין אם מקורה בארצנו או במקום אחר, ואנחנו – לנו זה באמת לא משנה. מה שמרתק הוא שמאחד ממיני השעורה בויתה השעורה המוכרת לנו היום.
ומה יותר מתאים בסיום חג פסח? יכולים לדמיין את חיינו ללא לחם?
עם השיטוט נזכרתי במעשה קליעה מענפי שעורה שראיתי לפני כמה שנים. מלאכה מסורתית שחוזרת ותופסת מקום בתרבות הפנאי של ימינו, במיוחד אלה הנוכחיים, עם המון הפנאי. לשימחתי, אביבית וסמדר יקירותי, שהן קולעות של ממש, העלו תמונה של מעשיהן בימים אלה, ומיד שיתפו במקור. כבר משתפת גם אתכם.
מאחר וזכרתי במעומעם שברכת הקציר קשורה בברכת הבית, הלכתי ובדקתי אצל יונית קריסטל, שהיא באמת מומחית למלאכות עתיקות. הסיפור הוא מרתק, ואכן בן אלפי שנים.
יצאתי שוב, קטפתי 21 גבעולי שעורה, הורדתי את העלים, ויצרתי לי ברכת בית משל עצמי!
אחכה שתתיבש, ואתלה אותה לברכה שתשרה בביתנו, ותוציא אותנו כבר מדלת אמותינו.
לענינים – ברכת הקציר אצל יונית קריסטל
איך עושים את זה:
מה דעתכם? אשמח לשמוע