בתמונה: הגינה הקרובה לביתי, סגורה למבקרים.
מדברים הרבה לאחרונה על חזרה לקהילות. אומרים שהן אלו שנותנות לנו עכשיו כוח, שייכות, ששומרות עלינו. אולי זה חלק מהמגמה של חזרה לבסיס, בעקבות משבר הקורונה. נראה שחזרנו לדברים בסיסיים: ארוחות משפחתיות, הרבה בישולים בבית, קניות של מצרכים יומיומיים. בלי חופשות, בלי קניות, בלי בילויים.
חלק מהחזרה לבסיס היא הקהילה שלנו.
אבל הפעם אני לא רוצה לדבר בכובע המקצועי שלי, כמרצה על ניהול קהילות, אלא דווקא לשים לרגע את הכובע האישי, המקומי, הקטן והצנוע. ולקחת אותו לסיבוב בקהילה.
הקהילה מתגייסת ומתאחדת
בשלושת השבועות האחרונים, התגייסו בעלי העסקים כדי להעביר לכם את הזמן. זו היתה הזדמנות מעולה להיזכר בשפע שיש לנו כאן, ממש מתחת לאף – אמנים, מרצים, יועצים, מאמני כושר ועוד. הנה הצצה לפעילויות – שבוע 1, שבוע 2, שבוע 3. עדיין תוכלו ליהנות מרובן.
איסוף החומרים נעשה גם בזכות שתי תושבות פעילות – רונה רכס ומיה בלנק מירנדה, שסייעו לי. כך גיליתי שיש לי עוד שתי שותפות לחיזוק הקהילה המקומית.
אלו לא רק האנשים שתורמים יותר, או בעלי העסקים שנותנים ידע ופעילויות, אלו גם דברים קטנים שאני שמה אליהם לב. בטיולים היומיים שלי, או בסיבוב עם הכלב, אני מקבלת הנהונים וחיוכים כמעט מכל מי שעובר מולי (ומי שנבהל ועבר למדרכה הנגדית? הפסדתם חיוך). חיוך עובר גם דרך המסכות 😊. חזרתי לשוחח עם השכנה ממול דרך המרפסת. לא עשיתי את זה מאז שילדיי היו קטנטנים.
במהלך ליל הסדר, יצאנו לטיול עם הכלב. שמענו מהמרפסות את הילדים שרים יחד, וזה היה כל כך מרגש. לא זוכרת מתי ראיתי את הקהילה באחדות כמו באותו הערב.
העסקים המקומיים והקהילה בזמן משבר
בעסק מקומי, בניגוד לסופר הגדול, יודיעו ללקוחות כשמקבלים ביצים. הם גם יעשו את האקסטרה כדי להניח לכם במשלוח איזה צ'ופר, מתנה, ובעצם לומר לכם, הלקוחות, שאכפת להם מכם, ותודה שאתם קונים אצלם בזמנים כאלה, ובכלל.
בסוף השבוע, שמחתי לגלות בדה מרקר, שמכולות שכונתיות מככבות. מסתבר שהרכישות במכולות עלו פלאים. אני מקווה שכל זה יישמר גם לאחר המשבר.
בשבועיים האחרונים, הטיול היומי שלי הוא למרכז המסחרי במעוז אביב. אני מפנקת את עצמי בקפה של מטילדה (המותרות הקטנה הזו נותנת לי תחושה של שגרה ושלווה), תומכת בעסק המקומי האהוב, יושבת קצת על הספסל ומפעם לפעם מוצאת את עצמי בשיחה עם בעל עסק זה או אחר, במרחק של שני מטרים. אנחנו חולקים את התסכולים, מפנטזים את היום שאחרי, מכירים קצת יותר לעומק (אף אחד לא ממהר עכשיו לעבודה, כך נדמה, ופתאום חזרנו לתקשר – דווקא עכשיו כשהריחוק החברתי כל כך נוכח).
אני נזכרת רבות בספר המיתולוגי של ג'יין ג'ייקובס, המסביר בצורה כל כך יפה, איך החיים בערים של פעם היו לא רק קהילתיים יותר, אלא ענו על כל הצרכים הבסיסיים ממש מתחת לאף – העסקים ברחוב היו אלה שלא רק סיפקו את כל מה שאנחנו צריכים, אלא אף תרמו לבטחון שלנו. כי כשעסק מקומי הוא חלק מהקהילה, והוא רואה למשל ילד משוטט לבד, הוא מיד יודע לקרוא לאמא, ולשמור על הילד עד שהיא תגיע. בכמה המרכזים המסחריים בשכונות שלנו אפשר עדיין לראות את זה קורה.
את חברי הקהילה שלי, בעלי העסקים המקומיים, אני פוגשת בזום, יחד עם נעה שטרייכמן, שותפתי. המפגשים, שפעם היתה להם תכלית מאוד ברורה, הפכו להיות פשוט מקום להיות בו יחד, לספר איך אנחנו עוברים את התקופה, להתקרב.
הטבע של הקהילה
מדברים הרבה על הטבע המתעורר, אבל זה דבר אחד לראות אותו בפייסבוק, ודבר אחר לחוות אותו אפילו במרחק 100 מטרים מהבית. בגינה בקצה הרחוב שלי, שהפכה למקום מפלט עם שקט ממכר ורוח מלטפת, פגשתי ציפור שלא ראיתי מימי. דרכתי על עלים ושמעתי את רחשיהם, כי אף מכונית לא עברה באותו הזמן. דבורים חזרו לבקר באדניות שלי, ועל כל אחת מהן אני מודה. ונדמה שאפילו את הירח ניתן לראות טוב יותר בלילות.
נכון, התקופה הזו לא פשוטה בכלל, ואני מוכנה שהיא תסתיים ממש ברגע זה. אבל בואו ניתן לדברים שקורים בה להחזיר אותנו לקהילה שלנו. היא יכולה לתת לנו המון כוח. ואנחנו לה.
מה דעתכם? אשמח לשמוע