רק עכשיו מתחילה לנשום ומתפנה, ממש לאט, לסכם את האירוע והתנעת הפרויקט הזה.

עד לרגע שבו עמדתי בדשא, תחת החום הבלתי ייאמן של אותו יום שישי, לא באמת הבנתי את מה שעשינו כאן ברובע, ואת גודל החידוש שבפרויקט הקטן והמקומי הזה.

ואז התחילו להיאסף אנשים, וילדים מבית הספר הקהילתי עמדו בדוכנים, לבושים בחולצות עם המיתוג של הפרויקט, והסבירו כל כך יפה על נזקי הפלסטיק ועל השימוש בתיקים, שאני, לא רק מחום – נמסתי.

והדוכנים התמלאו, ואנשים לקחו תיקים, וכבר ביום ראשון התייצבו כמה בנות ושוב חילקו תיקים, ואז קיבלתי הודעות מבעלי העסקים שאנשים מבקשים עוד תיקים, ואז הופיעה כתבה באתר של חדשות חיוביות, וקיבלתי טלפון מ 3 אנשים שרוצים לעשות משהו דומה. פלא שלא הצלחתי להירגע?

אז מסתבר שמדובר בפרויקט ראשון מסוגו, ומסתבר שנציגי העיריה כל כך פרגנו, והעסקים המקומיים האהובים עלי אפילו עוד יותר פרגנו, ואני לא הפסקתי לחייך לרגע.

נכון שמדובר בצעד קטנטן ואולי אפילו זניח לשמירה על הקהילה ועל איכות הסביבה, אבל היי "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (לאו דזה).

אחד הדברים שהבנתי, בתום יום עמוס הרגש והחום, שפתאום באירוע – התקבצו להם אנשים שכולם טוב. זה בעל האטליז שהביא לילדים בקבוקי מים מיד כשנעמדו בדוכנים להסביר. זה אבא אנונימי שקנה וחילק להם קרטיבים, אלו השותפים שלנו שעבדו כל כך קשה – שי מבית פרנקפורט שניהל את האירוע בצורה שגרמה לי להישאר עם פה פעור, כפיר – רכז הקיימות של הדר יוסף, שכולו מתנה אחת ענקית לשכונה ולפרויקט,  קרן, מנהלת הפרוייקטים של המרחב שהתרוצצה וחייכה והרגיעה והסבירה לנו איך מייצרים אירוע קהילתי, ונעה מהרשות לאיכות הסביבה שלא ויתרה לי לרגע על החלום.

אלו התושבים שהגיעו למרות החום הגדול, חייכו ותמכו. אלה העסקים מקהילת העסקים המקומיים שלנו שבאו לתמוך. המפעילים שעמלו ונזלו בחום ויצרו יחד עם הילדים קסמים. לאה, שפינקה אותי בפלאפל בצהריים כשלא הצלחתי להכניס משהו לפה מהבוקר, אמיר מגלית שהציע לי פינת מזגן בחיוך רחב, למרות שלא הספקתי לנצל, וכל בעלי העסקים במרכז שאיכשהו האמינו בנו ובפרויקט.

וכמובן נעה, שותפה אחת ויחידה, שידעה לקחת את המושכות כשצריך, להזכיר לי בערך פעמיים בשבוע לנשום, ולסדר לי את הראש כשהלב מלא רגש.

ועכשיו נעה, שותפתי למסע, ואני, חושבות הלאה איך להמשיך את הטוב הזה. אם יש לכם רעיונות, נשמח לשמוע.