כבר כמה שנים שאני משתדלת לא להיכנס לקניונים. ככל שהתאהבתי והכרתי את הסיפורים והאנשים מאחורי העסקים הקטנים, כך קשה לי להתחבר לניאונים המאיימים, לרשתות האימתניות ולמוזיקת הרקע שאמורה לגרום לנו לשלוח ביתר קלות את היד אל הארנק.

זו לא רק תרבות הצריכה שאני מתחברת אליה פחות ופחות (מהלך מפתיע לאור חיבתי הידועה לשופינג, סטייל ואופנה), אלא גם כל מה שמייצגים הקניונים בהשוואה לערכים שאני מנסה לטפח ולעודד כאן בבלוג המקומי: קיימות, כלכלה מקומית וכמובן מערכת יחסים בין הקהילה ובין העסקים הפועלים בה.

ויש עוד משהו – יותר ויותר מקומות מתחילים לקבל זהות דומה. דומה מדי. אם ינחיתו אתכם בקניון ישראלי בחיפה, ירושלים, אשדוד או תל אביב, אני לא בטוחה שתוכלו לזהות באיזו עיר מדובר, אף על פי שיש להן צביון שונה לחלוטין זו מזו. החנויות הן אותן חנויות, המוזיקה אותה המוזיקה, ואפילו הריח הסינטטי הוא אותו הריח.

יש לזה ביטוי שמשתמשים בו לא מעט כשמדברים על כלכלה מקומית – Clone Towns. רחובות רבים (מדי) בעולם המערבי נראים בדיוק אותו הדבר, גם אם עברתם ממדינה למדינה. אותן רשתות אופנה, אותם בתי קפה, אותו עיצוב. הערים, או הרחובות המשוכפלים האלו, לאט לאט גורמים לצביון הייחודי של הערים להיעלם, לפחות במה שהיה פעם נחשב ל"כיכר העיר".

הנה כתבה בריטית מעניינת על הסכנה שבהפיכת הערים לדומות מדי, וחסרות נשמה.

אני נמצאת עכשיו בסוף שבוע משפחתי בליסבון, וכבר ביום הראשון ראיתי רחובות שלמים מלאים בחנויות של מעצבי העל, בתי קפה של סטארבקס, ורשתות אופנה מוכרות. אילו הייתם מנחיתים אותי באמצע הרחוב, אין סיכוי שהייתי מזהה באיזו עיר אירופאית אני נמצאת, אילולא הייתי שומעת את השפה המתגלגלת. זה היה לי אמנם חסכוני, כי אני משתדלת להימנע מקניות ברשתות, אבל עצוב.

ותופעה עצובה לא פחות היא מה שנקרא ערי רפאים, או Ghost Towns – ערים נטושות. לפעמים זה קורה כי תושבים עוברים ממקום למקום, ולפעמים כי הפעילות האורבנית פשוט עוברת מהרחובות והמרכזים המסחריים. כשהמסחר מתרחש רק בקניונים או מחוץ לעיר, תושבי המקום כבר לא מסתובבים בעיר או בשכונה עצמה, כי הם מרכזים את הקניות שלהם מחוץ למקום מגוריהם. אין להם שום סיבה להסתובב באזור מגוריהם. הם יוצאים ממנו לעבודה, וחוזרים אליו בסוף היום. זה פונקציונלי בלבד. למעשה, כמעט ואין להם אינטראקציה עם הקהילה המקומית.

הנה כתבה המציגה כמה מקומות נטושים ועצובים ברחבי העולם.

חישבו איפה אתם פוגשים את השכנים ואת המכרים מהאזור? פעמים רבות זה מתרחש באופן ספונטני במרכזים המסחריים הקטנים של השכונה, בקפה המקומי, או במה שנקרא "המקום השלישי". אם המקומות האלו ייעלמו, גם הקשרים הקהילתיים צפויים להתרופף.

אני יודעת שנהוג פה בארץ ללכת בצעדים מהירים למדי אחרי ארה"ב, אבל אולי משהו באופי הקהילתי, החם והמחבק שיש לנו פה, ימנע את הפיכתם של מרכזי הערים או השכונות למקומות רפאים או כאלו שנדמה כי עברו שיבוט.

נדמה לי שמה שהעין קולטת, בדמות חללים נטושים, משפיע גם על הלב…