האם עצרנו פעם לחשוב מה זה יעשה לו? האם היה יכול באמת להועיל באיזה אופן? או אולי, חלילה, להזיק?
במסגרת המדור החדש בבלוג, טיפים מהעסקים המקומיים, אני מגישה לכם הרהורים בנושא והצעה לפתרון מערכתי, ממש כאן בכתבה של רותי אבירי, דיאטנית (ילדים) רגועה להורים מודאגים:
זה נראה ככה:
הילדים נכנסים לשקילה בזה אחר זה. ביציאה, מתנהלות השיחות הבאות:
ילד א': "כמה אתה שוקל?"
ילד ב' (עונה בתמימות) : " 40 ק"ג"
ילד א' : "יו איזה שמן..אני רק 29 ק"ג.."
אז למי זה טוב? מה לימדנו את הילד בזה ששקלנו אותו והחתמנו את חייו החברתיים בגילאים כ"כ רגישים במס' הק"ג שהוא נושא על גופו? שהמספר חשוב ושכדאי לו שהמספר הזה ירד או יעלה? לפעמים אני מרגישה כאילו אמרו –" בוא חמוד שלי, אם לא פיתחת הפרעת אכילה עד עכשיו, הנה, בוא אני אעזור לך.."
למי שחושב שזה נועד כדי לידע אותנו ההורים שיראה לי בבקשה את ההורה שלילד שלו יש עודף משקל והוא לא יודע את זה.
תחשבו.. שבמקום השקילה, היו נותנים לילדים למלא שאלונים על הרגלי האכילה שלהם ואת המסקנות היו שולחים להורים ומצרפים נוסח מיוחד לילדים בנוסח:
"שלום דני,
שמחתי לקרוא שאתה אוכל 2 פירות ביום, מקפיד על ארוחת בוקר, שותה רק מים, וכו'…
אם תרצה להמשיך לדאוג לגדילתך, אתה מוזמן לאכול גם ירק בארוחת הערב, בשר בארוחות הצהריים, וכו'..
טיפ- גם שינוי אחד קטן יועיל!
בהצלחה!"
ואם אמשיך להפליג על כנפי הדמיון, אח"כ היו מבקשים מכל ילד להציג לפני הכיתה את השינוי/ים שעשה..
יכולים לדמיין איך היה מרגיש ילד שהיה מקבל מכתב כזה לעומת הילד ששקלו אותו?
ומעבר להרגשתו, מה עדיף? שביה"ס יסיר אחריות, ישקול ויגיד "יידענו את ההורים"? או להתחיל כבר במקום לעשות מעשה שאולי יקדם במשהו את תזונתו ובריאותו של דני ולא את תסכולו ומשקלו?
רותי אבירי, דיאטנית בעלת 30 שנות ניסיון
מוכרת מהתקשורת, ולאחרונה בעיקר מהובלת פרויקט "בית בריא" בידיעות אחרונות
בעברה הייתה 20 ש' דיאטנית ראשית במרפאת סכרת בתל השומר
וכתבה את הספר "עשר דיאטות עשר" עם גיל חובב.
בקליניקה- מומחית בטיפול במשפחות, בני נוער וילדים ויועצת לחברות מזון וארגונים בתחום הבריאות ואורח החיים.
חברה בעמותת עתיד ובחוג לרפואת אורחות חיים.
לדף הפייסבוק של רותי, לאתר, ללינקדאין.
מה דעתכם? אשמח לשמוע