אני מגיעה לבית ספר היסודי "משה שרת" בת"א. בחצר מתקיים שיעור בחינוך גופני לכיתות א'. כשהם מבחינים בי, זוג ילדים האוחזים בטבעת גומי, מגיחים לעברי בדהרה, מנסים לשמור על יציבות כדי שהטבעת השומרת שירוצו ביחד בקצב אחיד לא תיפול חלילה או שהם יאבדו אחיזה, אך במהירות כזאת שבאה למנוע ממישהו אחר להגיע לפניהם אליי.

הם נעמדים מולי עם חיוך שובב ואז, באופן מסחרר, אני מקבלת בשצף קצף את גל השאלות הבא:

"את המרתוניסטית? אז איפה רצת? כמה רצת? את רצה בכול מקום בעולם שיש מרתון? את תרוצי אתנו? " כשלפתע השובב יותר מבין השניים צורח "בווואאייי תראי איך אנחנו רצים!!!!"  ובתוך שנייה מושך את חברו על ידי הטבעת אל עבר מגרש המשחקים.

ואני, שמצליחה להיות מובכת מהשאלות, מהאופן המעריך בו הם הביטו בי, מוצאת את עצמי מתמגנטת לניצוץ בעיניים שלהם, אותו ניצוץ השמור לילדים, המחפשים לחקור את העולם, עם סקרנות והתלהבות ממכרת. התלהבות, שבשנייה אחת יכולה להיות מוסטת להתלהבות אחרת, אם יש משהו אחר מעניין יותר, כמו חתולה, לדוגמא, בצדו השני של המגרש.

אני פונה אל המורות ואל מוטי עיון, איש החינוך אשר יזם את הפרויקט הייחודי שבגללו הגעתי לביקור, ושואלת במבט שוקיסטי "איך זה שילדים בכיתה א' מכירים את הביטוי מרתוניסטית?!?!" "מה זאת אומרת?" ענו לי, "הכנו אותם לבואך, והם התרגשו מכך שהם נבחרו להוות את המודל לדוגמא לאימונים שערך בית ספר לקראת האירוע השנתי " לרוץ קדימה".

אז למה הגעתי בצהריי יום חמים, לשיעור חינוך גופני של ילדי כיתה א', בו משולבים ילדי החינוך המיוחד?

הכול התחיל כשסיפרו לי על איש מיוחד בשם מוטי עיון. מוטי הוא מורה לחינוך גופני בבית הספר שרת, בי"ס קטן עם אוכלוסייה הטרוגנית ייחודית ומיוחדת. הכיתות בו מורכבות מכיתות ללקויי שמיעה, כיתות אוטיסטים נפרדות ומשולבות וכן תלמידים ממשפחות בעלות מצב סוציו-אקונומי נמוך וגבוה. (במאמר מוסגר אני חייבת לציין, כי לאורך המפגש עם ילדי הכיתה, לא הצלחתי להבדיל בילדים אשר נמצאים על ספקטרום האוטיזם. כולם התנהגו באופן מופתי עם שובבות רגילה של ילדים).

במסגרת האני מאמין שלו, החליט מוטי ליזום את פרויקט "רצים קדימה", אירוע ריצה שמיועד להפוך למסורת שנתית בית ספרית, בו תלמידים, הורים ומורים מכל הכיתות מוזמנים לרוץ במטרה לקבוע שיא ישראלי ובינלאומי חדש, במרחק הגדול ביותר שהשיגה קהילת ביה"ס ביום לימודים אחד. אורך כל סיבוב כ- 150 מטרים. כל משתתף/ת אשר מסיימים את סיבובי הריצה, יירשמו בדף התוצאות לפי מספר הסיבובים שביצעו. המטרה של מוטי היא ליצור מסורת בית ספרית, בה כל שנה ינסו לשבור את השיא של עצמם, ואף להוות מודל לחיקוי לבתי ספר אחרים, שיכולו להתמודד על השיא הישראלי.

כששאלתי את מוטי "למה דווקא ריצה?" הוא ענה, כי רצה ליזום פרויקט בו תטופח תחושת השייכות לבית ספר ותהיה הרתמות למען מטרה משותפת מחד, ועם זאת עדיין כל אחד יוכל לבטא את עצמו, בהתאם לכמות הסיבובים אשר יצליח לתרום.

כן אבל למה דווקא ריצה? הקשיתי. מוטי, החי את עולם ערכיו יום יום, לא התבלבל וענה:

"קיימת סטיגמה שענף הריצה הוא משעמם והרבה נרתעים ממנו (במיוחד בבתי הספר). לכן חשבתי על דרך לגרום להם לאהוב את הענף דרך הפרויקט. דרך הצבת מטרה כוללת (בית ספרית ופרויקט ראשון מסוגו בארץ) גרמתי להם לבצע ריצה בהנאה דרך אימונים גופניים מגוונים ומשותפים. דרך הפרויקט רציתי להראות שגם בתוך ביה"ס, כשאין מסלול ריצה רשמי, אלא מסלול בו יש לרוץ במדרגות וירידה ובין עצים, גם פה נוכל לבצע פעילות גופנית מהנה."

מדהים, חשבתי לעצמי, תוך כדי שאני מתרשמת מהיצירתיות. ואם חשבתי כי כבר מספיק התרשמתי, הוא הוסיף את המשפט הבא המשלב בתוכו את התשוקה למקצוע לצד הענווה הנדרשת ממי שמבקש להוביל את הדור הבא לחיים איכותיים ומשמעותיים:

" אני כמורה לחינוך גופני/מאמן, מחויב לגרום לילדי הכיתות הנמוכות את ההתאהבות הראשונה בתחום הפעילות הגופנית, בידיעה כי לי היכולת לחשוף אותם למגוון תחומי עניין ולהקנות להם ערכי תנועה תוך בניית יכולת חברתית וגופנית".

אמר, מותיר אותי מחוזקת על ידי הידיעה שיש אנשים טובים, איכותיים, יצירתיים, חדורי אמביציה החושבים מחוץ לקופסא במערכת החינוך ואשר רואים את הפוטנציאל האדיר שגלום בכל ילד וילדה.

שנייה לפני שעזבתי את הבית ספר, ניגש אלינו אחד מהתלמידים, ודמעות זורמות מעיניו ללא שליטה "אבל, אבל, אבל כמעט נפלתי בגללו…. הוא משך את החבל ואני כמעט נפלתי".  מוטי הביט בי והסביר: הילד פרפקציוניסט, הוא חייב שזה יהיה מושלם. ומכוון שהם רצים או עם החבל באימונים כדי שלא יתפזרו וילמדו לעבוד ביחד, זה לעיתים מוביל לתסכול, אבל בסוף הם לומדים, וזה מדהים.

ואני ששוב נמסתי לנוכח העצב הנוגה והלא פרופורציונלי אך כה תמים של הילד, שאלתי אותו "אבל נפלת בסוף או לא?" לאחר חשיבה, כשהוא עדיין דומע ומייבב, הוא אמר "לא…אבללל יכולתי…"

"נכון", אמרתי, "אבל בסוף לא נפלת, ותחשוב כמה חזק אתה אם לא נפלת…". לאחר שהחלפנו כיפים, ובתוך פחות משנייה, כאילו שלא לפני רגע הוא עמד בוכה כממטרה, הוא רץ להראות לי איך הוא רץ במהירות את המדרגות במסלול של הסיבוב, אליו בית ספר שלם התאמן לרוץ כדי לשבור את שיא העולם.

משאיר אותי עם חיוך בלב ותזכורת שאצל ילדים הכול זה רגעים. שנייה של עצב יכולה להפוך לשמחה ובספורט רואים את זה באופן כה ברור, לאור הדרך בה תמיד יהיו ניצחונות לצד הפסדים.

ביום שלישי ה 29/11, יום ג' הקרוב, יתקיים האירוע הייחודי. אם תהיו בסביבה ותשמעו המולה, בואו לעודד. ואם אתם בכושר, תתרמו סיבוב בכיף.