(צולם בקפה שכונה המקסים, שדואג להזכיר לי)

אז זהו שלא בטוח.

לפני כמה חודשים שמתי לב אצל הבת שלי בקושי במעברים חדים. ואז שמתי לב שבעצם זו גם אני שמתקשה. חזרה מחו"ל? אני מרחפת בין שתי יבשות לפחות שבוע. חזרה מפגישה מעניינת הביתה? אני בשעה הראשונה עדיין בין לבין: מוח ימין שם, מוח שמאל כאן. חזרה מהחגים לשגרה? לא מצליחה להושיב את עצמי לריכוז מלא מבלי שהראש שלי חוזר שוב ושוב לפנטזיות בלתי קשורות בעליל.

ומצד שני? החיים, אתם יודעים, הם ממשיכים לקרות ולא בדיוק מחכים לנוכחות המלאה שלי.

חוסר הנוכחות מזכיר לי את ימי ההנדסה הלא עליזים שלי, בהם פיתחתי את היכולת הנהדרת (וההישרדותית) להיות בשני מקומות בו זמנית – בעוד גופי נכח בישיבת מנהלים יבשה כמו מדבר גובי, הראש שלי עשוי היה לשהות על חוף הים בטנריף לצד המאהב הלטיני שמעולם לא היה לי.

אבל עכשיו יש לי עסק משלי, שאני אוהבת יותר ויותר מיום ליום. ואני רוצה להיות בו בנוכחות מלאה. אז למה זה קורה? איך מוצאים את האיזון הזה חזרה? איך חוזרים לנוכחות האהובה עלי?

האם גם אתם, בעלי עסקים, מתקשים לחזור לשגרה?

אולי דווקא מנסים גישה שונה הפעם? החלטתי להאט. אולי לא להאיץ בעצמי לחזור ולעבוד ולרוץ ולהתלהב, אלא לאפשר את הזמן הזה? אולי פשוט להיות? חלק מזה היה כנראה הספר האחרון שקראתי, "בשבח האיטיות", שפשוט לקח אותי צעד צעד בדרך לנוכחות אחרת, לפחות תיאורטית. כתבתי משהו על האיטיות הזו בבלוג האישי שלי, אם תרצו. ואני ממליצה בחום על הספר, אגב.

ומתוך הבהירות הזו, והזמן שאפשרתי לעצמי, הבנתי כמה התעייפתי, כמה הייתי זקוקה למנוחה הזו, כמה קשה לי למצוא באמת ביומיום את האיזון המתבקש בין פעילות ומנוחה. כמה לפעמים צריך פשוט לשחרר, ולהיות. ומתוך השהיה הזו התשובות מגיעות. לא תמיד בקצב שרצינו, אבל כנראה בקצב הנכון.

עכשיו, שהחגים כבר לגמרי מאחורינו, ואני מבינה שעדיין לא שמתי אותם מאחור, דווקא עכשיו, זה זמן מצוין להתאוששות. ואם אנחנו לא מצליחים למצוא את הדרייב, ההתלהבות, הקצב הרגיל שלנו, אולי זה אומר שמדובר בתקופה של השהיה, תקופה של חשיבה, תקופה שנועדה לתת לדברים לשקוע ולתובנות לצוץ.

החלטתי להתמסר לתקופה הזו מבלי להאיץ בעצמי, עד כמה שאפשר. לתת לדברים ליפול למקומות הנכונים להם.

ואיך אתם, בעלי עסקים, צולחים את התקופה הזו של אחרי החגים? איך אתם מרימים את עצמיכם חזרה מהנינוחות וההאטה של החגים?

אני מוצאת את השקט והשמחה, כרגיל, באנשים שסביבי. בעוד עסק קטן ומרגש, בפגישות היומיומיות עם האנשים שאני אוהבת בקהילה, בשיתופי פעולה עם עסקים קטנים נוספים, בלראות עוד מישהו מגשים חלום קטן או גדול.

רוצים לנסות להרים את עצמינו יחד? דברו איתי. החיבורים האלו הם חלק ממה שאני מנסה לעשות בבלוג.

ושתהיה חזרה קלה לשגרה.

גיל