(ציור – ארינה אלבו, ציירת מוכשרת מהרובע)

אני לא באמת חושבת שאנחנו זקוקות ליום האישה. כי היום שלנו זה היומיום – עם אלפי התפקידים, עם היכולת המופלאה לג'נגל ביניהם, עם המוח האסוציאטיבי, ועם התשוקות, החלומות והמציאות, הדרים יחד בכפיפה אחת בחוסר איזון תמידי, שאיכשהו מרגיש לנו נוח.

אז את הפוסט הזה אני מקדישה לנשות הרובע שקוראות אותי, שכל יום בשנה הוא שלהן.

להיות אשה ברובע (ובכלל):

להיות אשה זה לרכוב על אופניים בזיגזגים ולהתפלל שאף אחד לא רואה איך את מנסה לתמרן בין פחי האשפה. בעיקר כי הלבוש שלך כל כך לא מתאים לצבע שלהם. לרכוב ולחשוב האם הצלחת להכניס את כל מה שרצית לתוך התיק התמיד קטן מדי אך הכה יפה שאת נושאת על הגב. להבין שאין לך שום סיכוי.

להיות אשה זה לאהוב. בגדול. והרבה. נשים, גברים, ילדים. לאהוב בעת ובעונה אחת ולפתוח את הלב בכל פעם עוד קצת. לעולם לא לעשות חשבון לכמה שאת אוהבת. ואלוהים יודע שאת אוהבת. וכשאת מתאהבת? זה מציף ומעוור ומכונן ומלהיב וסוער וכל מה שבא לך לעשות זה לשמוע בלופ אינסופי את השיר ההוא של ביורק, ואז זה נעלם בדיוק באותה העוצמה, יום בהיר אחד מבלי ששמת לב.

להיות אשה זה להקשיב עם כל הלב והאמפטיה, ולדמוע בדיוק במקומות הנכונים. ואז גם בלא נכונים כי זה נוגע לך במשהו שבכלל לא קשור לסיפור וקרה לפני 15 שנה. זה להחליט להיות הכי קולית ואז להתמוסס רק כי הוא חייך אליך את החיוך הזה שכובש אותך. אני מדברת על הילד שלך, אגב.

להיות אשה זה לזכור כל מיני דברים לא רלוונטיים שלא ישמשו אותך לעולם, אבל יחממו לך את הלב בשלוש בלילה כשאת לא מצליחה להירדם או בדיוק כשאת נוסעת באוטו ומתחיל להתנגן השיר ההוא. ואז פתאום מגיעות הדמעות ובכלל איך אפשר לנהוג ככה, ולמה הנהג משמאל בדיוק מסתכל ומחייך? ולמה דווקא עכשיו את נזכרת בזה שהיה מאוהב בך בגיל 17 וחצי, וגילה לך רק שנים אחר כך, ואיך תמיד תהיה לך פינה חמה בלב עבורו, ואיפה לעזאזל יש עוד רומנטיקנים בעולם הזה?

להיות אשה זה לפנטז. במפורט. כולל כל המילים המדויקות ואיך נראות הידיים שלו, ומה הוא לובש או לא לובש, ואיך זה יושב עליו, ומה בדיוק את לובשת ואז פתאום לצאת מהפנטזיה ולחשוב על איך היית צריכה פעם מזמן להגיד בדיוק את זה, ואז לחזור לפנטזיה כאילו היית שם כל אותו הזמן.

להיות אשה זה להצליח לקלוט כל כך הרבה פרטים בבת אחת כמו הטון והגוון של הקול, ואיך הגוף שלי בדיוק הגיב לשינויים שחלו בו, ואת הריח שנישא באוויר ואת הציפור שבדיוק מצייצת, ואיפה במחזור של החודש אני נמצאת, ועל מה בדיוק חשבה החברה שיושבת לידי, רק כי אנחנו מכירות כבר איזה מיליון שנה.

להיות אשה זה לא לדעת מתי לנוח, איך לצאת להפסקה, כי מהחיים לא באמת אפשר, ומהמחשבות גם לא. וכשאנחנו כבר מניחות את הרגל האחת על השניה אנחנו נזכרות בכל אותן הרשימות האינסופיות, ובמה שקרה אתמול ובמיילים שלא הגבנו אליהם, ובקילו הנוסף ועוד מחשבות ואז לא מבינות למה אנחנו עדיין עייפות למרות שישבנו אולי חמש דקות שלמות.

להיות אשה זה להבין את הזמניות של הדברים, ועם זאת להתמסר לכל שבריר שלהם בטוטאליות מוחלטת, רק כי אנחנו יודעות שזיכרון אחד יכול למלא אותנו אושר גדול למשך שנים. ואנחנו אוספות חלקיקי זכרונות באדיקות. ומשמרות אותם על ידי העלאתם מדי פעם, רק כדי לנער מהם את האבק, להתענג לכמה רגעים, ולהחזיר לאותה מגירה קטנטונת במוח הסבוך שרק אנחנו יודעות על קיומה.

להיות אשה זה להבין שאפילו לא נגעתי כאן באלפית ממה שיש לנו.

מה זה עבורכן? אשמח לשמוע.