על צילומי רחוב, על עדי אשר אחד, ועל בלוגרית שמתנסה במינימליזם.

(כל הצילומים – עדי אשר)

מעולם לא הצטיינתי במינימליזם. כל מי שראה עם איזה תיק אני מסתובבת יכול להעיד על כך.

בהשראת השיחה האחרונה שלי עם עדי אשר, תושב הרובע, בלוגר, מנהל בחברת ייעוץ, פילוסוף, אמן לחימה וצלם מוכשר, החלטתי שהפוסט הזה יהיה תרגול מעניין עבורי במינימליזם.

אז הפעם – אנסה להמעיט במילים ולהרבות במראה עיניים, כי הפוסט הזה נועד להציג את הצלם שבעדי, ולרגע להניח בצד את שאר תחומי חייו (המעניינים לא פחות).

עדי מצלם צילומי רחוב. צילומי יום יום. צילומים שמאחוריהם סיפורים ורבדים רבים. אני בחרתי סיפור משלי לכל אחד מהם. האמנות יש לה יכולת לפגוש כל צופה, שומע או קורא בפרשנות משלו, וזו יכולת פלאית בעיני.

עדי מחפש לתפוס סיפור של רגע, סיפור שלא ישוב, שקורה כאן, ממש מתחת לאף שלנו, כל יום. בענווה, הוא מחליט להתבונן בחיים באותו האופן שבו הוא מתבונן בארגונים, ביריבים בקרבות אמנויות לחימה. הוא מתבונן ומחפש להבין.