רובע צפון מזרח שמח לארח את דניאל ברבי, שגדל בהדר יוסף, ליקט וכתב עבורנו זיכרונות ילדות:

הדר יוסף של פעם הייתה כל כך שונה מהדר יוסף כפי שאתם רואים אותה היום. מסביב לשכונה, מצד אצטדיון הדר יוסף – היה פרדס תפוזים, והמעבר לירקון מהשכונה היה קשה בשל סבך של שיחים קוצניים בגובה של שלושה מטרים. כילדים, זה אתגר אותנו. יצרנו טנקים מקרטונים גדולים שמצאנו, נכנסנו אליהם ודחפנו קדימה! העסקנו את עצמנו בייצור רוגטקות, חץ וקשת ואפילו רובה חוליות (שהכנו מחוליות מתכת של מיטות הסוכנות). כל יום היה יום חג לילדי השכונה.

הילדות בהדר יוסף הייתה מוקפת בטעמים, ריחות וקולות מן הטבע. מצד שלום אש היה שדה בוטנים ובאזור יד המעביר היה מאהל בדואי, כולל גמלים וכבשים. הבדואים היו מכבדים אותנו, הילדים, בחלב גמלים ובפיתות טריות.

כביש גני התערוכה, שתחם את השכונה, היה כביש צר מאוד (כמובן שלא נסעו בו כמעט רכבים), ובמפגש של מסילת הרכבת, היה שיח ענק של ערק שהיינו לועסים. סביבו גדלו חמציצים – כמה טעים. לפעמים היינו חוצים את הכביש לעבר שכונת מעוז אביב, שהייתה אז שכונה של אנשי קבע. היה שם עץ ענק עם כדורים קטנים וטעימים, שקראנו לו "ג'ומס". סביבו היה מטע ענק של צברים.

ברחוב קהילת לודג' 56 נמצאה הקונדיטוריה של גרוס, שייצרה "שטרודל". גרוס היה מעסיק את כל השכונה – המבוגרים יצרו את העוגות, הילדים היו שוטפים את המגשים עבור 5 אגורות וגם מקבלים מפעם לפעם עוגות לקחת הביתה. מול הקונדיטוריה ניתן היה למצוא את פפה, אדם זקן, שרכש נחושת תמורת 5 אגורות לק"ג. כך אנחנו, ילדי השכונה, הרווחנו כסף.

בירקון היו תנים רבים, שאת יללותיהם שמענו מדי לילה.

הדר יוסף של פעם הייתה מלאה בחרציות. כן, כאלו מהסוג שמשחקים איתם "אהבה, קנאה, שנאה, ידידות". תלשנו עלים, והעלה האחרון שנותר היה הקובע. בשדות החרציות והבוטנים היינו מקיימים תחרויות טיירות (עפיפונים). הטיירה הגדולה ביותר הייתה זו של יוסף ברנס ז"ל, שהיה קבלן טיח, והתנוססה לגובה של 2 מטר.

רחוב שלום אש היה פעם ואדי, אליו היו מתנקזים המים מהרחובות הדר יוסף וקהילת לודג'. הואדי הזה התנקז לירקון, ובמרכזו (היכן שהיום נמצא המרכז של שלום אש) הייתה לדודי, יהודה סרוסי, רפת של פרות חולבות!

במרכז המסחרי הישן (קראנו לו "השוק הישן") היו מכבסה, מסעדת פלאפל, טמבור, חנות גלידה, בר משקאות חריפים ואפילו בנק. מאחורי הבנק הונחה חבית ובה נשרפו שטרות כסף בלויים. מדי פעם היינו מגיעים לשם בערב, הופכים את החבית ומחפשים שטרות שלמים שלא נשרפו. מפעם לפעם מצאנו כמה והשמחה הייתה גדולה!

מול המרכז היה מרכז הנוער העובד והלומד, שכולנו היינו רשומים אליו. התקיימו שם פעילויות שונות כמו אש לילה, משחקי דגלים בחורשת דוד ילין. באותה החורשה, במלחמת ששת הימים, חפרנו תעלות מיגון ומלאנו שקים בחול.

במרכז המסחרי השני, ברחוב קהילת ורשה, זה שכינינו "השוק החדש", היה פלאפל אציר המיתולוגי. מולו היה קולנוע. כך יצא שתמורת 10 אגורות רכשנו מנת פלאפל ותמורת 25 אגורות זכינו בסרט ושתיה (רק טמפו).

היכן שנמצאת היום הכיכר בקצה קהילת לודג', נמצאה המכולת של אלפרד, שתמיד היה מטייל ואילו הלקוחות לקחו מה שהם רוצים ומניחים את הכסף בקופסא שעל הדלפק. אנשים לא חשבו אז על האפשרות לקחת מבלי לשלם.

לכל הבתים בשכונה היה מפתח פשוט, מס' 10 או 6, אך הם ממילא לא היו נועלים את הבתים. בערבים, היו מתכנסים פעם אצל שכן אחד ופעם אצל אחר. השכנים היו מדברים, משחקים מונופול או דמקה, והולכים לישון מוקדם. רק בחגים, כולם חגגו יחד. זכורים לי במיוחד ימי כיפור, בהם אף רכב לא עבר, ואם היה כזה שהעז, רגמו אותו באבנים. בחג סוכות כולם בנו סוכה ובל"ג בעומר, קבוצות קבוצות התארגנו ובמשך חודש אספו עצים. היינו גונבים עצים מקבוצה אחרת, אבל בסופו של דבר לכולם היתה מדורה שדלקה עד הבוקר. ל"ג בעומר אחד מצאנו צמיגים ישנים ושקים מלאים בנוצות של תרנגולות. לקראת הבוקר שמנו אותם במדורה, וכל האזור התמלא ערפל לבן. לא ניתן היה לראות דבר למרחק של כמה מטרים.

תודה רבה לדניאל על ששיתף אותנו בזיכרונות שלו! את רוב הדברים לא הכרתי, למרות שגדלתי באזור.

והשיר, עוד זיכרון מפעם…