(צילום: קארן יפה)

לכתוב? לא לכתוב? לארגן מסיבה? בטוח שעכשיו זה הזמן? להתעסק בטוב? לחשוב על הרע? להתנתק? אבל איך? שוב הבטן מתהפכת. שוב לא ישנים. שוב תסכול גדול, כשבפנים אנחנו יודעים שרוב האנשים פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט. בשני הצדדים.

כל בחירה נדמית לי הזויה יותר מקודמתה. כל פוסט שני שנכתב מושלך לסל המחזור. כל המתנה מסתיימת בקריאת מבזקי חדשות. כל לילה מסתיים באמצע בשל חלום בלהות זה או אחר. הדאגות הבלתי פוסקות, הבהלה, החרדות. נדמה לי שהמלחמה הזו לוקחת אותי למקומות קשים במיוחד, ולא רק בגלל מה שקורה שם, אלא גם בגלל מה שקורה לנו פה. אולי זה הפייסבוק שנותן פתאום במה לקולות מגוונים, אבל איך אפשר במצב כזה עוד להגביר את ההתנגדות, השנאה, הרוע? אין לכם מספיק?

התמימות. היא בכל זאת חוזרת אלי מפעם לפעם. ועכשיו היא נדמית לי כצודקת ביותר כשהיא דורשת מקום של כבוד.

זה לא שאני נגד שלל דעות, וגם ההליכה כעדר רחוקה ממני ביותר מובנים ממה שאתם יכולים לדמיין. אבל עכשיו, כשאני חושבת על החיילים שלנו, בני הזוג, הילדים של האימהות, החברים של הבנות הצעירות, שעושים שם לילה ויום, ואז נאלצים להיתקל בהתנגדות כזו מבפנים, כואב לי הלב. אני בטוחה שיהיה מספיק זמן לדעות, או לחקירות, או להתנגדויות כאלו או אחרות. אבל האם עכשיו זה הזמן לאנרגיה של התנגדות? האם זה מה שאתם רוצים שהחיילים שלנו יישאו איתם כמטען נוסף?

יש כל כך הרבה יוזמות יפות עכשיו. התארגנויות למשלוחים לחיילים, עזרה לעסקים בדרום, מעגלי אנרגיה חיובית. למה שלא תמצאו לכם משהו שמתאים לכם ותעשו קצת טוב למישהו, אם לא לעצמכם? אני מצאתי שעשייה חיובית עוזרת לי לצלוח את הימים המורכבים הללו.

אז קדימה. יש לכם דברים לשלוח לחיילים? אני ארכז אצלי את החבילות, וקצין תאום יגיע לקחת אותם לאחד הגדודים. מכירים בתי עסק שרוצים לתרום? קשרו בינינו. בואו ניתן לרובע המקסים לעשות מה שהוא יודע – נתינה, פרגון, אהבה.

יש לכם רעיונות ליוזמות יפות כאן, ברובע? המלצות או סיפורים מחממי לב? ספרו לי ואתן להם במה, כאן. כי יש פה הרבה טוב מסביב. ולטוב הזה דווקא חייבים לתת מקום.

צרו עמי קשר לתיאום חבילות.

ושיהיה לנו טוב. שקט. אוהב.

גיל