כשנכנסתי לראשונה לבית הקפה חשבתי שדמיוני הסלקטיבי שוב מתעתע בי. אני בלונדון? משהו בעיצוב כנראה.
מיד התנגן בראשי קולו של רוברט סמית, ששר:
When we look back at it all as I know we will
You and me, wide eyed
I wonder…
Will we really remember how it feels to be this alive?
הרגשתי כאילו עליתי על האנדרגראונד, ירדתי בתחנת קמדן, פניתי ימינה, חציתי את הגשר המתרומם. התבוננתי בשוק הפתוח מימין, בשוק המקורה משמאל, והגעתי לאיזה בית קפה צדדי ונעים כל כך. גם טעמו של הקפה ההפוך התמזג בפי לכדי שלמות בריטית שכזו.
כל האווירה פה נעימה – למן הכיסאות והשולחנות, העציצים, התמונות בשחור לבן, החלונות הגדולים, ועד הגינה.
גינה קטנה משני צדי בית הקפה, בחלקה מרוצפת ובחלקה עמוסת חצץ. ומסביב- עצי פיקוס, כדי פרחים ענקיים. נעים.
בראשי מתנגנים קלידים הסרים למרותו של רוג'ר או'דונל…..מרשה לדמיוני לשגות בפנטזיות לונדוניות בלוויית כמה פרחים אדומים. פרחי דם.
המוזיקה אינסטרומנטלית ונעימה גם היא להפליא. היא מאפשרת לי לשמוע צלילים אחרים:
When we think back to all this and I'm sure we will
Me and you, here and now
Will we forget the way it really is
Why it feels like this and how?
הספיישלים של היום רשומים בצבעי פסטל על לוח ירוק. נוסטלגי, סטייל שנות ה80, זמנים בהם הייתי שומעת את הקיור על תקליטי ויניל. אין מסכי מחשב שמבשרים על המנות המיוחדות, וטוב שכך.
ככה אני אוהבת את בתי הקפה שלי – כאלו שנותנים לגיטימציה לפנטזיות הכלואות בנפש. כאלו שבהם הכל נראה אפשרי. כאלו שלוקחים אותך לעולם אחר.
חבל שצריך להיפרד, לחזור לחיים האמיתיים. אבל כדברי מר סמית:
But real lives are the reason why
We want to live another life
We want to feel another time
Another time…
אבל אני אשוב לכאן, לעולם האחר הזה. לא בחיים אחרים, רק בזמן אחר….
פטלינה- עיר שמש 73, 03-6483221
פטלינה זה קפה הבית שלנו, לפחות 3 בקרים בשבוע, איזה כיף של מקום. אוירה של בית מפנק, הצוות מכיר את האורחים, יודע בעל-פה איך אנחנו אוהבים את הקפה. האוכל טעים והקפה נהדר, אבל העיקר זה האוירה. מאד מאד נעים וכייפי. כנראה שהדג מריח טוב מהראש כי זוג הבעלים בהחלט נותן הרגשה שהגעת אליהם הביתה, ושעכשיו מאד חשוב להם שתהנה. מה עוד צריך מבית קפה?!
איזה כיף של תגובה. מסכימה לגמרי 🙂 גם בעיני הוא קסום…