דבר אינו מקרי. כמה אתם מאמינים באמירה הזו?

אני תוהה לגביה בערך כל החיים, אבל השבוע תהיתי שוב. קבעתי עם לבנה, בעלת צהרון ותיק וידוע ברמת החייל. כחצי שעה לפני הפגישה קיבלתי טלפון מבית הספר (כן, הטלפונים הללו שגורמים ללב שלנו לדלג על כמה פעימות) ובתי בקשה ממני לבוא לקחת אותה, כי קשה לה לחזור בית הספר לאחר חופשת הפסח (כלומר, יש לה כאב בטן שנעלם ברגע שהגעתי וחיבקתי). מי יכול להאשים אותה?

ובכן, היתה זו הברקה של היקום, או שלה, כי היא הגיעה איתי לבחון את הצהרון בצורה הכי נקיה שיש – כלומר דרך נקודת מבטה של ילדה בכיתה א'. הרשמים ברובם – הגיעו מפיה.

זה החל ביחס החם של לבנה, לגדולים וקטנים. יחס שבא מלב גדול, וזה ברור מיד. זה ממשיך באג'נדה שלה בנושאים שונים (כמו שיעורי בית, עודף גירויים, אפשור ומודעות לגוף ולפעילות גופנית), ומסתיים, איך לא, בריחות וטעמים נפלאים שהובילו אותנו מן הרחוב הישר למיקום המדויק של הצהרון.

לבנה, שהצהרון מצא אותה יותר משהיא מצאה אותו, היא הסבתא שהיינו רוצים לילדינו. כשילדיה היו קטנים, לפני יותר מ 30 שנה, היא מצאה את עצמה כמעט כל יום מארחת חברים של הילדים, לארוחת צהריים, לשהייה בבית הנעים שלה. עם הזמן, הציעו הורי החברים תשלום עבור השהיה הנעימה הזו, וכך נולד הצהרון הוותיק הזה.

לבנה ובני משפחתה, המפעילים את הצהרון בבית (שחלקו נבנה בצורה ייעודית למטרה זו), אוספים את הילדים מבתי הספר ברמת החיל, ומביאים אותם אל הצהרון. הם גם מסיעים אותם חזרה, ב 16:00, לחוגים, לבית, לסבתא או לחבר, עפ"י רצון ההורים. יש גם ילדים גדולים יותר (כיתה ד' ומעלה) שמגיעים רק לארוחת הצהרים, ואז מוסעים הביתה. אחרי שבתי טעמה צלחת שלמה של אטריות שלבנה הכינה לארוחת הצהרים, הבנתי למה.

אין כמו הניקיון של הילדים. כל האמת נראית מיד על הפנים. או במקרה של בתי – בבטן השבעה. הלוואי שכולנו היינו כל כך ברורים, בהירים, כנים. קיבלתי את מנת ההשראה שלי לבוקר זה. כפול שתיים. הייתי חייבת להציץ גם בסירים שלבנה בישלה, והבנתי מיד שיש פה מנה הגונה של אהבה, השקעה וחשיבה.

מה עושים הילדים בצהרון? שאלנו. מה שהם רוצים, ענתה לבנה, כל עוד הם סיימו לאכול ולעשות שיעורים. הם יכולים לגשת לגינה, אל אחד מהמחשבים שלבנה הציבה בחדר, אל גינת המשחקים הצמודה לבית (בלוויית מבוגר כמובן), לראות טלוויזיה, לנוח או לקרוא ספר בשקט.

לסיכום, יכולתי לכתוב את כל הפוסט הזה במשפט אחד של בתי, כשעזבנו: "ביום ראשון אני באה לכאן. אמא תקפיץ אותי. נכון, אמא?"

הבית של לבנה – צהרון ברמת החיל. הצהרון נסגר לאחרונה. טל': 6792501 – 050