אני מזהירה. זה הולך להיות ארוך. ואופטימי. ודביק לסירוגין. תודה.
אני מניחה שכל מי שעסק או עוסק בסוג כלשהו של אמנות מבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שאנחנו בחיפוש תמידי. חיפוש אחר הבעה, אחר דרך, אחר צורות, אחר דמויות, אחר הגשה, אחר דיוק של רגש. החיפוש הזה, כפי שהוא יכול לתסכל, כך הוא גם ממכר. לפעמים מרוב חיפוש נדמה כי אתה מאבד משהו – ומתחיל להתעסק בחיפוש עצמו כמטרה. לפעמים אינך מבין שזה קורה עד שהמציאות מכה בך כי משהו אינו מדויק. סיימתי לפני כמה ימים את אחד הספרים היפים שקראתי מימי: "התאווה לחיים". בין דמעה לדמעה (הזהרתי אתכם שהפוסט הזה יהיה דביק) הבנתי שאם ואן גוך לא הצליח להימנע מהחיפוש, מהחתירה אחר דיוק, מלמצוא רגש ותנועה (motion, Emotion – חשבתם על זה פעם?) בכל תמונה ובכל דמות, מה יגידו אזובים כמוני?
בשנים האחרונות, ומי שעוקב אחרי בטח שם לב לזה, אני בחיפוש מואץ. מאז ומתמיד עניינו אותי דברים מתחומים שונים, וכפי שיכולתי להתרגש משיר של להקה שאיש לא שמע עליה, כך יכולתי להשתומם בהרצאה על אסטרופיזיקה. במהלך החיפוש הזה טעמתי ולמדתי דברים שונים, בלעתי ספרים עיוניים ורוחניים, שמעתי הרצאות והשתתפתי בכמה סדנאות מופלאות. ואין בכוונתי להפסיק – כי סוף סוף הבנתי כמה נפלא זה לדעת עוד ועוד ולהבין שאינך יודע מאום. לאחרונה הבנתי שידע וגילויים מעניינים ואותנטיים עוד יותר כאשר הם נעשים על עצמך. אחת הגישות שגיליתי, ראשית דרך ספרים ואז בהרצאה של אישה מופלאה בשם מאבל כץ, היה ההו'אופונופונו, שכבר הזכרתי באחד הפוסטים שלי. לפי הגישה הזו, כל מה שקורה לך בחיים, הוא באחריותך בלבד –ויש לך שיעור הקשור לאירוע, לאדם או לחוויה שאתה פוגש. כדי להתמודד עם מה שקורה, עליך לנקות את עצמך כל הזמן – ויש לכך כלים שונים ורבים, שרק לדבר עליהם הייתי זקוקה לבלוג שלם, אבל לשמחתכם אני עדיין לא בקיאה בהם כלל. מה שעובד אצלי בשלב זה הוא לומר תודה. כל הזמן. על כל דבר.
אבל נחזור לרגע לחיפוש שלי. בשבועות האחרונים הבנתי שמשהו חסר לי. אז חיפשתי, וגיליתי שככל שהעמקתי בידע, בחיפוש, בדרך, התרחקתי קצת מהדבר שתמיד היה המנוע שלי – הרגש. כמובן שמיד הגיע היקום המופלא להראות לי כמה דייקתי, ולהחזיר אותי למרכז שלי.
הוריי הזמינו אותי לראות עמם את חוליו איגלסיאס בתל אביב, מסיבות שנראו לי לא לגמרי ברורות (אז מה אם סבתא שלי, שנפטרה ממש לא מזמן, הייתה נוסעת ממדינה למדינה כדי לראות הופעות שלו? זה עובר בגנים?). אני לתומי (וגם זה לא היה ברור, אבל ללב יש דרכים משלו לדייק) הסכמתי מיד.
אי אפשר לומר שצפיתי מה שיקרה לי ערב זרוע כוכבים אחד, בהיכל התרבות. לאחר חצי שיר – הדמעות החלו פשוט לזרום במורד הלחי, כך שכמה קשישים שישבו סביבי הביטו בי בדאגה בעודי מוציאה ממחטה אחר ממחטה. בשלב כלשהו כבר לא ניסיתי להסתיר את העובדה שהאיש הזה, שמעולם לא ייחסתי לו כשרון מיוחד או השפעה על חיי, ופרט לגוון קול משגע לא מצאתי בו מאום, הצליח להוכיח לי, בפשטות ובכנות שלא תיאמן, שיש תמיד מקום לרגש. הקול כבר לא מה שהיה, וגם הכריזמה שהילכה קסם על נשים ברחבי העולם כבר מראה סימני גסיסה, אבל האישיות הזו, שיוצאת מהלב ללא גינונים, הצליחה לפגוע בי הישר במקום הנכון. חוליו העיד על עצמו שהוא עדיין מופיע כי הוא לא באמת יודע מה לעשות פרט לזה (הזלתי דמעה). ואז הודה כי כבר שלוש שנים שמעיין היצירה שלו יבש (הזלתי עוד שתיים). אמר לקהל תודה בערך כל שתי דקות, פירגן ליוצרים אחרים, גם צעירים ממנו, ובחר במילים הכי פשוטות ובאנגלית הכי עילגת כדי לומר שוב ושוב שהרגש כאן ועכשיו ושיש לו מקום בכל ארץ, בכל תחום, בכל לב. ואני אפילו לא אדבר על המחווה לאריק איינשטיין, על בניית ההופעה, על צניעות ועל חוכמה. כל אלו היו בשפע.
נחזור להו'אופונופונו (אין מצב להקליד את זה במהירות ללא שגיאה אחת לפחות. נסו). אחד הדברים שמאוד התחברתי אליו הוא הרעיון שכשאתה מבוית על דרך להשגת יעד, תוצאה או מטרה, אתה למעשה חוסם את הדרכים האחרות להשגת התוצאה. ניתן לראות את זה כתודעה מצומצמת, או כרצון לשליטה, אבל איך שלא נסתכל על זה – ההפתעות של היקום מגיעות כאשר אנחנו משחררים אותו לפעול, וסומכים עליו. אז איך זה קשור לחוליו? מה הסיכויים שהייתי מצליחה ללמוד דווקא ממנו, אילולא הגעתי לשם בראש פתוח? אילולא הייתי נענית (תוך אמירת תודה) להזמנה של הוריי, יש סיכוי שהייתי צריכה לעשות דרך ארוכה כדי להבין שכדי להתקדם – עלי לחזור לנקודת הפתיחה שלי – של התשוקה האמיתית שלי לעשות דברים – אל הרגש. אל המקום שלו בחיי, ואל האתגר שלי – לחבר אליו כל מה שיש, ולהעביר את זה הלאה. אולי עלי לסמוך יותר על היקום שיראה לי דרכים לעשות זאת. חוליו לימד אותי שזה אפשרי. תמיד. תודה.
[…] לומר מה היו ציפיותי מהמופע של סינדי לאופר. אם למופע של חוליו איגלסיאס הגעתי חסרת ציפיות (ונפלתי שדודה), הרי שלמופע שלה […]