פעם היא חשבה שהיא נועזת. היום היא מבינה כמה המילה הזו מטופשת. היום היא מבינה שאינה יודעת מאום, לא על החיים, בכל אופן. פעם העולם היה שחור או לבן, וצבעי הביניים כמעט שלא הופיעו. היום היא מבינה שכמעט הכל ניתן לצבוע בכל צבע שהיא רוצה.

מחשבות אלו צצו בזו אחר זו דווקא בבוקר יום שבת, שעה שהיא ארזה את צאצאיה ליום הולדת של חבר קרוב בלונה פארק. גן השעשועים, מרחק דקות מביתם, נראה לה כמפלצת אימתנית המאיימת לבלוע אותה על טפה, להחריב את שפיותה. אבל אז נזכרה בקשת הצבעים הזו, והחליטה לצבוע את היום הזה בצבעי פסטל. זה עבד.

הכניסה למתחם לוותה בקלילות מפתיעה. השעה עדיין מוקדמת ותל אביב ממאנת להיפרד מערב שישי, כאילו מותחת את סוף השבוע עד כמה שאפשר, מסרבת להתנהל במרץ. מגרש החניה נטוש. המתחם ריק. המפעילים עדיין מפהקים. נוח להם להאריך את הדקות הללו, והם יודעים היטב מדוע. במהרה הם ייאלצו להיפרד מכל מחשבה חיובית שהסתננה לראשם, ולהתפלל שמשמרתם תאיץ כמו רכבת ההרים שהחליטה לשבוק חיים.

המתקנים ריקים, התורים לא קיימים, וברק העיניים של הזאטוטים מדבק. האופן בו הם אוחזים בידה ממוסס כל התנגדות. פינת צל כמעט נטושה מביאה אותה להבין שהיופי נמצא בכל מקום. היא מחליטה להרשות לעצמה לחוש חופשיה, לרוח לפרוע את שערה בסחרחרת הגבוהה, לבחילה לגאות בבטנה בגמר הסיבוב השני, לפחד הרגעי לשתק את גופה ברכבת ההרים. התחושות חוזרות וממלאות פינות בגופה שנשתכחו, ובמהרה תשכחנה שוב. לפחות עד לפעם הבאה. היא מרפה, אך מחזיקה את הידיים הקטנות של ילדיה חזק. נדמה כי גם האהבה כאן עוצמתית יותר, חזקה, לופתת.

ורק העצים בני המקום מזכירים לה את גילה, את השנים שעברו מאז שהיא בילתה כאן עם חברותיה. גם הם, כמוה, חרוטי זיכרונות, אהבות ופחדים…