שימו לב – המקום נסגר

רשימת הדברים שלא מסתדרים לי בחיים: אנשים עם חוכמה בראש אבל לא בלב, בחורים שיודעים לרקוד ממש טוב, אנשים שלא מצליחים להתרגש ממוזיקה, שיחות ארוכות בטלפון הסלולרי, קור (לאו דווקא חיצוני), נטירת טינה וחשבונאות. אוקיי, רק התחלתי לכתוב והבנתי שיש הרבה.

לרשימה (החלקית ביותר) הזו ניתן להוסיף גם מנות שאמורות להיות בגודל ביס אבל לא מצליחות להיכנס לפה. ובעניין זה עלי לפתוח ולהגג. סושי – מאכל כה עדין, משובח, טעים ואלגנטי. כמה שיק יש בפעולה הזו של לאחוז את הרול הקטן והצבעוני הזה בשני מקלות העץ המעוטרים, לטבול אותו בסויה שאוהבת את הוואסבי שלה עד בלי די, להגניבו לפה, לסגור את השפתיים, ולתת לתמהיל הטעמים לעשות שמות בבלוטות הטעם. אבל לפעמים השיק הזה מסתיים עוד בביס הראשון כשאני מבינה שהרול, איך לומר זאת – גדול עלי בכמה מידות. בואו לא ניכנס להסברים רציונלים, להבדלי גודל ונימוס, לפערי תרבות ושאר תירוצים (נזכרתי כי ביפן נוהגים ללגום את הראמן בקול שהיה נחשב כפשע אצל סבתא שלי. הייתכן כי גם האסתטיקה של אכילת הסושי נתפשת אצלם כשונה לגמרי?). אני לא מצליחה להבין מדוע על הרולים שלי להכיל יותר מדי הפרעות וכך להגיע לכדי גודל אימתני שגם מקפידי המנומסים לא יצליחו לאכלו ללא רבב. וכן, לשאלתכם – אני מוותרת על שלל הירקות הצבעוניים שיש בתוך כל חתיכת סושי לטובת השיק והאסתטיקה של האכילה! רוצים להכניס גם אספרגוס, גם עירית, גם אבוקדו, גם שיטאקה וגם גזר לרול אחד? השיטה המועדפת עלי היא הפרד ומשול.

אז הנה נפתח לו סושי בר חדש ברחוב הברזל, על חורבותיו של הג'ירף ששינה מיקום ואולי גם מזל, וילדיי חובבי האסתטיקה (הצחקתי את עצמי) הקולינרית ביקשו לבדוק על מה המהומה, והאם יימצא תחליף הולם לקאי האהוב עליהם כל כך (שלמען האמת השתפר מאוד מאז פתיחתו, ופרט למחירו הלא זול, מצליח לענג קטנים וגדולים בעקביות). הגענו בערב המוקדם, בשעה שטובי המוחות של רמת החייל בוחרים להימלט מהמקום כל עוד נפשם בם, ומצאנו את עצמנו תחת אורות ניאון במסעדה מעוצבת למשעי, עם צוות חייכן ונעים, וללא לקוח אחד נוסף לרפואה. זו בטח השעה, נימקתי בשבילם. התירוץ הזה אמנם לא פעל על ג'וצה הסמוכה והעמוסה לעייפה, אבל בואו ניתן לזמן לעשות את שלו. כפי שאתם מבינים מההקדמה המתארכת שפרסתי לפניכם, גודל הסושי העיב על טעמו. וטעמו, תאמינו, היה לא רע כלל. אמנם קוביות הטופו המטוגן שהתגלו במרק המיסו שלי נדמו כלא שייכות, והחמוצים היפניים הרגישו ככאלו שזקוקים לשנת לילה טובה, אבל כבודו של טעם הסושי בהחלט במקומו מונח. המלצרים החביבים פינקו והגישו וחייכו ושאלו עד בלי די.

אבל אתם כבר מכירים אותי. יש פרטים שיכולים להאיר לי גם את החשכה הגדולה ביותר (ולא, איני מנסה לרמוז כי הסושיה הזו חשוכה), והאיכותי שבהם הוא מוזיקה. מרגע שנכנסנו התנגנו ברקע פניני הגל החדש של שנות השמונים, והצליחו לדחוק לפינה כל מחשבה על שיק, פסיק או טריק. עכשיו נותר רק להפוך את המקום לדיסקו סושי בר. משום מה נדמה לי כי זו לא הייתה כוונת המקום.

כשניו אורדר הפציעו ברקע, הבנתי שהתחושה המלווה אותי בבר הסושי החדש היא פשוט בלבול…

ONE  – סושי בר.  הברזל 3 רמת החייל. המסעדה נסגרה.