אמנות ההקשבה לפעימות הלב. תאי ציפה

כמו בכל שנה, ובאיחור אופנתי להפליא, אחי היקר ואני שמנו פעמינו למימוש המתנה השנתית של ימי ההולדת הצמודים שלנו, שלהזכירכם גובשה לפני מספר שנים כבוקר של כיף הכולל טיפול מפנק כלשהו. בשנה שעברה היה זה קליי ספא שפירק אותי לגורמים. הפעם החלטנו לבדוק את תאי הציפה, שצצו להם כשלוליות תל אביביות טיפוסיות ביום של גשם זלעפות (טוב, לא לגמרי. אבל אני צופה להם עתיד מזהיר). בדיוק היום, לאור הזדהות החליט המלקוש (כנראה) להפציע. אם כבר מים, אז עד הסוף.

בשבוע האחרון החלטתי להשתחרר מתקיעות החורף שאפפה אותי. אולי הגשם האחרון והסופי של החורף (אני אופטימית, עדיין) הוא סימן לשחרור הזה, לתחושות שאני בוחרת לשים מאחורי. משיחות עם אנשים נוספים, למדתי כי איני בודדה במערכה. גם הם חשו תקועים, לא יצירתיים, לא מתקדמים. התחלתי את שבוע היציאה מהתקיעות בכנס של איזון חיים עם ג'ף לוין המופלא, ומאז כתפיי השתחררו מעול כלשהו. היום אני ממשיכה את השחרור המודע בציפה.

תאי ציפה הם מעין בריכות מיניאטוריות בהן המטופל צף, הודות לתמיסה רוויה במלח אנגלי. הצפים הותיקים מעידים על הטיפול כמעלה תדר, משחרר מתקיעות (או!), מעודד יצירתיות (הללויה), מחזק את פעילות גלי התטא של המוח (נהדר), ועוד רבות ונפלאות. לא יכולתי לחכות כבר להשתכשך במי הפלא.

הגענו ל "גלים", שמיקומו אינו מעיד על אופיו, ולאחר עליה במעלית שכחנו באופן מיידי שאנחנו נמצאים במתחם הבורסה ברמת גן, והתמסרנו להסבריה של מתולתלת חיננית במיוחד, שבין ציפה לציפה חוקרת את המוח האנושי. מרשים.

נכנסתי אל החדר, ולאחר מקלחת זריזה נכנסתי לחללית מיני, או צדפת ענק, נשכבתי במים הרדודים, וסגרתי את המכסה. קלסטרופוביית הסתר שלי החליטה לצוף על פני השטח, כנראה בהשפעת המלח האנגלי, ותהיתי ביני וביני איך אבלה שעה במקום הסגור הזה. גם קצב הלב שלי הסגיר חרדות קדומות, אבל לאחר שפתחתי פתח קטנטן בצדפה, הוא שכך, והתחלתי להתמסר לשקט, לחושך, ולתחושה המיסטית של ריחוף. תוך דקות הרגשתי רפיון ממכר בגוף, הגחתי ישירות לרקיע השביעי ללא המסלול הרגיל, ונתתי דרור למחשבות, רגשות ושקט פנימי שאין שני לו. כל אותו הזמן הקשבתי בתשומת לב פלאית לקצב פעימות הלב שלי, ולתהליך שהוא עבר מפעימות חזקות, מתוחות, לרוגע כמעט לא מוכר. כשנסתיימה שעת הציפה שלי, הצטערתי שהיא חלפה כה מהר. הרגשתי שחרור, קלות, ריחוף, ושקט נפשי בלתי רגיל. הגוף שלי הגיב גם הוא והתיישר לפתע כאילו מתחו אותו מכל כיוון.

לא זוכרת אם אי פעם ביליתי שעה ללא גירויים חושיים, בשקט ובחושך, ואפילו נהניתי מזה. יש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה.

מסתבר שאני לא צריכה לטוס עד בורמה כדי להקשיב לפעימות לבי. הן כאן, ממש קרוב, ונדרשת רק שעה קלה, וניקיון חושי כדי להתחבר אליהן…