לפני כמה ימים השתתקתי. וכשאני אומרת השתתקתי, אני מתכוונת לכך בפה מלא. טוב, אולי דווקא בפה מלא אינו הביטוי המתאים ביותר, אבל אני בטוחה שהבנתם אותי. איבדתי את הקול ומי שמכיר אותי יודע מהי המשמעות עבורי.

בזמן האחרון אני חושבת ומדברת (כלומר עד לפני כמה ימים) רבות על רעש. ככל שעוברות השנים אני מגלה פחות ופחות סובלנות לרעש, ויותר ויותר מודעות לנזקיו. אני מנסה למצוא את הדרך לחנך את ילדיי לדבר בווליום נורמלי (ונוחלת כישלון בכל פעם שמפעיל ימי הולדת צורח ב 90 דציבלים "לא שומעים אתכם", וכמה ימים אחריו), ובינתיים טרם מצאתי את שביל הזהב. אולי שתיקתי הזמנית היא הזדמנות להוכיח משהו?

לכן, לצד התסכול מהמוגבלות הזמנית שנכפתה עלי, אני מגלה שפע דברים חדשים ומעניינים על העולם, על המשפחה, על הסביבה ועל בחירות. ותסמכו עלי שאשתף אתכם בהם!

בשל הויפסאנה שנכפתה עלי, אני מוצאת את עצמי מודדת את מה שיש לי לומר. כך שרק הדברים החשובים באמת יצאו לאוויר העולם – בצורת פנטומימה, כתיבה או ליפ סינק. לא עוברת שעה שבה איני חושבת על תהילה של עגנון, וחישובי מילותיה. כשאתם צריכים למדוד מה לומר, אתם נעשים פתאום מדויקים להפליא, שמתם לב? זו התנסות מעניינת, בעיקר למי שרגיל לקשקש ללא חשיבת תחילה (כלומר, לי).

פתאום ניתנה לי האפשרות לבחור ממה להתעצבן. והאמת? זה נהדר! ריבים בין האחים? אני שותקת. הלחם לא תפח? אני שותקת. בן הזוג אמר משהו שאינו לרוחי? אני שותקת. ואתם יודעים איזו עוצמה יש לשתיקה? וואו. איך לא גיליתי זאת קודם?

לפתע ניתנה לי ההזדמנות להתכתב עם הבן שלי. ישבנו לארוחת צהרים, ובמקום לקשקש, התכתבנו על פיסת נייר, וזה היה קסום כמו שזה נשמע. זה אפילו נתן לי הזדמנות לתרגל אותו על סימני פיסוק, סימני קריאה ושאלה. לכו תדעו. הוא נאלץ לקרוא, לחשוב, להגיב.

הדבר הנהדר ביותר שגיליתי הוא שכשיש שקט מכיוון אחד, זה מדבק ממש כמו רעש. כבר יומיים שהילדים שלי מדברים בלחש בבית – ואיזה תענוג זה לא להיחשף לדציבלים של צעקות שככל כך הורגלנו אליהם מכל עבר, ואני סובלת מהם שוב ושוב.

כשאני חושבת על זה – אולי איבוד הקול הזה הגיע כדי ללמד אותי שיעור מסוים? רק שלא אתרגל לשקט הזה, כי יש סיכוי שזה ממכר…