זו הייתה אני שהציעה לדגום את בלאק. אני יודעת שזה מפתיע. משום מה היה זכור לי שלפני אי אלו שנים, אכלתי ונהניתי מההמבורגר הצמחוני שלהם. האם הזיכרון שלי מתחיל לבגוד בי או שמא אלו השנים שלא היטיבו עם טעמי האישי או עם האוכל עצמו?

יום שבת הביא עמו שמש כל כך מפנקת, שמצאנו את עצמינו שרועים על שמיכה משובצת בפארק הירקון, בעוד הזאטוטים מתעקשים, ללא לאות, על פעילות ספורטיבית. הוא רוצה לתרגל פסים. היא רוצה לבדוק את הקורקינט החדש בירידות. ואני? רוצה להתמסר לשקט ולקרני השמש באופן מוחלט. לאחר כשעה הבנתי שרצונות לחוד ומציאות לחוד, ושמנו פעמינו לארוחת צהריים מוקדמת בבלאק בר בורגר ברמת החייל.

עם כניסתינו קידם אותנו בוב ספוג (טוב, לא הוא בכבודו ובעצמו, אלא שלל מוצרים, קעקועים, ציורים וחוברות שדמותו מתנוססת עליהם). בן רגע התיאבון שלי צנח בחמישים אחוזים.

הילדים התענגו על ארוחת הילדים (מרגע שבוב ספוג הפציע האוכל קיבל משמעות משנית בלבד. האם זו אסטרטגיה?), הקרניבורים התענגו על המבורגר טלה שהם טענו שעשוי מצוין, ורק אני הבטתי בהמבורגר הצמחוני העגום שלי. הוא דווקא נראה לא רע במבט ראשון – עמוס בצל מטוגן ופטריות פורטובלו. אבל אפילו הם לא הצילו אותו מיובש בסיסי וטעם פשוט מדי. ואולי הוא כבר דומה מדי לבשר בשביל שאפתח כלפיו אמפטיה? מי יודע מה עשו בי השנים כצמחונית. מראית העין. חוש הראיה תומך בי וגם מה שנראה כבשר כבר הפך בלתי מושך בעליל. סוגיה מעניינת כשלעצמה. התמקדתי באדממה החביב ובירקות הצלויים המוצלחים.

האווירה חשוכה. כזו שהתנגשה מדי עם צהרי היום השמשי בחוץ. אולי בערב משהו כאן עובד טוב יותר.

יש משהו עצוב בבלאק. ושלא תבינו לא נכון – אין לי בעיה עם עצב – הוא מוציא מאיתנו לעיתים את היצירתיות היפה ביותר, את הרגשות העמוקים ביותר, את התובנות הקשות ביותר. אבל העצב של בלאק לא עורר אצלי כלום, ובעיקר לא את התיאבון.

בלאק עשתה לי קצת שחור מדי. ואם כבר שחור, אז זה של איימי, שמצליח לפרוט על נימי הרגש העדינים…

בלאק בר בורגר – הברזל 23. טל' 03-6441000

http://www.blackbarburger.co.il/he/snifim/Default.aspx?snif=ramatHayal