סיימתי לקרוא את "חמניות". סיימתי ולא הצלחתי להפסיק לחשוב (שוב) על ההתנגשות הכה אכזרית בין עולמם הפנימי של האמנים לבין העולם הקר שבחוץ, אליו הם נאלצים להיחשף, שוב ושוב, במהלך חייהם. אחדים הצליחו לשמור על סוג של פאסון כלפי חוץ, אם כי לא ברור לי איך. אחרים לא עמדו בזה והתבודדו. אחדים לקחו את זה קשה ונפשם לא הפסיקה לזעוק עד יום מותם, לפעמים זעקה שלא ניתן היה להשתיקה, להתמודד איתה, להבינה.

אני מניחה שלרוב האמנים הייתה נפש סוערת, חמה. תמיד תהיתי איך הם בחרו את מקום מגוריהם, את בני הזוג שלהם, את חבריהם, אפילו את המקומות בהם סעדו את ליבם. הרי האוכל הוא יותר מסתם אנרגיה קלורית שנכנסת אל הגוף. המזון הוא חלק מההזנה הנפשית שלנו, מהאנרגיה שעוברת דרכינו.

גם לנו, פשוטי העם, יש מקומות שאנחנו אוהבים. מקומות שנעים לנו לשוב אליהם. זה לא תמיד האוכל עצמו. אני מאמינה שזה הרבה מעבר לטעמים. זה האנרגיה של המקום, של האוכל, זו המוזיקה שמתנגנת בפעם הראשונה שנכנסנו אל המקום, זה האדם איתו באנו לשם, זה מצב הרוח שלנו באותו היום, זה החיוך של המלצר, הידיים של השף, וזה עוד אלפי ניואנסים קטנטנים שקשה למדוד, כל שכן לשים במילים.

הג'ירף ברח' הברזל הייתה מסעדה כזו. היה לי שם טעים, נעים. זה היה מקום שטוב לחזור אליו, להתנחם בזה שהוא מוכר. אבל משהו לא מובן קרה למסעדה. היא עברה דירה ומעתה היא שוכנת במעלה רח' הברזל, בקרבה (יתרה?) ל BBB, לארקפה. משנה מקום, משנה מזל? יש לי הרגשה שכן.

הגענו לשם באחד מימי החג, לאחר סרט אנימציה, עמוסים בילדים וברעב. נכנסנו למסעדה בעלת מראה אחר לגמרי ממה שהורגלנו, ואנרגיה שונה עוד יותר. משהו בג'ירף עבד כמו שצריך, לפחות מבחינתי, ועכשיו? לא בטוח. מנת הפורטובלו, שכבר שנים אני אוהבת, בכל הסניפים, הרגישה לי לפתע עמוסה מדי בעיסה דביקה וטובלת במעט מדי רוטב. הסושי של הילדים לא חוסל תוך דקות. יותר מדי מנות הושארו על השולחן. ורק הדים הסאם החדש הצליח להפתיע לטובה, עם הפטריות הקצוצות בתוכו, וניחוח הכמהין סביבו. אבל זה לא הספיק לי.

העיצוב לא הצליח לדבר אלי. אין שם ולו רמז קל שבקלים לחום. הכסאות יפים, אבל הם לא משתלבים בחלל הכללי, לפחות לא בעיניים שלי. הקירות חשופים מדי, האורות חזקים מדי, והאקוסטיקה בעייתית. חדשני? אולי. מודרני? בטוח. חם? לא. נעים? ממש לא. חסרים לי צבעים, חסרה לי נפש סוערת, נפש חיה שהאנרגיה שלה זורמת בחלל.

לאחר כמה ימים שוטטתי בתערוכת האימפרסיוניסטים במוזיאון תל אביב ונעמדתי מול הציור של ואן גוך. ברגע שצללתי לתוך הצבעים שבו, שבו ועלו בי הרגשות שהספר שיחרר בי, ואיתם גם הדמעות. אין סיכוי שואן גוך וגוגן היו מצליחים להתווכח אחד מויכוחיהם הסוערים בעוד הם יושבים בג'ירף המחודש. לא מוכנה להיכנע לקור בדמות עיצוב מודרני, למנות שהאנרגיה שלהן אינה מתלכדת עם שלי, לקירות חשופים שאין בהם ולו שמץ של צבע. אני כנראה זקוקה להרבה יותר ממה שיש לג'ירף להציע כדי להרגיש משהו…

ג'ירף – הברזל 19. טל' 03-6476661

http://www.giraffe.co.il/about-the-restaurant/giraffe-gril-ramat-hachayal