לא בטוחה שכל מי שקורא אותי יודע זאת, אבל היסטוריית הרובע מבחינתי מתחילה לפני 38 שנים. כן, אני גדלתי כאן, וחזרתי לכאן לגדל את ילדיי. סוג של סגירת מעגל אם תרצו, או פשוט נוחות אם תחפצו (סבא וסבתא שגרים ממש קרוב). האמת, כרגיל, נמצאת אי שם באמצע, ונעוצה היטב גם בעובדה שאני פשוט אוהבת את האזור.

הרובע שינה את פניו לא מעט מאז ילדותי, אבל יש עדיין כמה פינות חמד שלא נס ליחן, ובכל פעם שאני נתקלת בהן, חום וערגה ממלאים את לבי הנוסטלגי. כזה הוא למשל גן ברלין – אחד הגנים הקסומים והחבויים בתל אביב, שלעד יזכיר לי כמה גיחות בלתי חוקיות מבית הספר התיכון. כזו היא גם חנות האופניים הקטנטונת של אבשלום, שמבט אחד בה מזכיר לי איך החבר הכי טוב שלי הרכיב אותי על אופניו באחד מימי הכיפור. גם ספריית בית פרנקפורט, שנותרה קטנה ונעימה משרה עלי אווירת שקט מאז ועד היום.

לעומת זאת, יש מקומות שהיו ונעלמו להם. הגבעה בנאות אפקה, שבה בילינו מדי ל"ג בעומר במדורות, הפכה לגבעת הפרחים. חורשות איקליפטוסים הפכו לתל ברוך צפון (העדפתי את האיקליפטוסים, מכל הסיבות המובנות). מועדוני רוק(סן) הפכו לבנייני משרדים אלגנטיים באזור תעשייה. בית חירות, מעוז מסיבות חטיבת הביניים הפך לבניין ליד מגרש חניה.

יש בי געגועים למה שהיה פה פעם, כמו כל אדם רומנטי. אני מגדלת את ילדיי כאן, ויש כמה דברים שבשמחה הייתי שוב מאמצת לחיקי: הספרייה הניידת שבה החלפתי ספרי דנידין, גן ההרפתקאות שהיה בנוי כולו מקרשי עץ מאסיביים והרבה חול, שקט בין שתיים לארבע, גינות מתחת לבניין שבהן בילינו כמעט כל יום עם השכנים, ארוחות ערב משותפות בסוכה, מכתבים בכתב יד במקום צפצופי הודעות בסלולרי, ערוץ יחיד בטלביזיה (שגם לו רצינו, לא יכולנו לבהות בו יותר משעה ביום, כי לא היה במה) ועוד.

גם חלק מהאנשים סביבי נוטעים בי רגשות נוסטלגיים ללא הרף. חברת ילדות שאני פוגשת בבית הספר של בני, מורה לשעבר שמריצה את ילדי התיכון מול ביתי ומנופפת לי לשלום, מנהל התיכון שרץ סביב השכונה בבוקר, הורים של חברים לשעבר, אחים של אקסים מימי התיכון (לאחרונה גיליתי כי במשפחה אחת ייעצתי לאח הקטן, עשיתי עסקים עם הבינוני, ועשיתי אהבה עם האח הגדול – בסדר כרונולוגי הפוך, שהחל בגיל שמונה עשרה), פגישות ביום כיפור מול בית הכנסת של הדר יוסף (לא ייאמן כמה חברי ילדות מיוזעים פגשתי בעודנו רצים אחרי ילדינו המדוושים ברינה).

בסופו של דבר, יש לנו רובע קסום. אני פה לא רק בגלל הנוסטלגיה. אבל עכשיו, בתקופת החגים, כשצצים ועולים לפני זיכרונות עבר, אני חייבת להודות שגם קצת בזכותה.