ביום שני הייתי בכנס הבלוגרים שארגנה סלונה. אני נזהרת מהמילה "השתתפתי", כי שהיתי שם באופן פסיבי למדי. כלומר, מדי פעם התבקשתי להרים את ידיי, או לקום אפילו (מן תרגיל שכזה), מה שהוכיח את עצמו כמהלך מבורך לנוכח הקור האימתני באולם, אבל הקור הזה ניסה לרמוז לי משהו שרק עכשיו הבנתי. בכנס שאורגן ע"י נשות סלונה לא הייתי מצפה לקפוא מקור, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד, כמו תמיד.

הכנס אורגן בקפידה (אז מה אם היה רשום שהוא מתחיל בתשע? זו סיבה באמת להתחיל בתשע? שוב אני וציפיותיי הלא ישראליות בעליל), ובו עלו דוברים מתחומים שונים אל הבמה והרביצו בעיתונאים ובלוגרים אנונימיים יותר או פחות את התורה שלהם, את ניסיונם והגיגיהם. רוב ההרצאות היו מעניינות, חלקן לימדו אותי דבר או שניים, חלקן אפילו העלו חיוך על פני, אבל כמעט אף אחד מהדוברים לא הצליח לרגש אותי. ואני לתומי חשבתי שבלוג עושים באהבה, ומתוך אהבה, או שלא עושים בכלל.

רוב ההרצאות לא הצליחו לעבור אצלי את המסנן הרגשי, ואני תוהה מדוע. ותבינו – קל מאוד לרגש אותי. דמעות עולות בעיני לשמע שיר יפה, למראה אהבה, לקריאת שורות שכתובות בצורה יפה, לשליפת זיכרונות מהעבר או בהקשבה לסיפור. הדמעות יכולות לעלות גם במצבים פחות מובנים, כגון סדרת הקאלט ספינת האהבה, פרסומת למים מינרלים או אפילו ביקורת בעיתון על הצגה. בקיצור, אני מתרגשת בקלות. כולם דיברו על תשוקה, על דרייב, על אהבה, על צורך לשנות, לומר משהו לעולם. אבל הרגש (לפחות שלי) נשאר תלוי בין הסיסמאות האלו. היו הבלחות מדי פעם, כמו של הקונה נחמה שהצליחה להתרגש מפוסט שזכה לתשעים לייקים (גם אותי זה היה מרגש), אבל היו גם הרבה מילים רציונאליות שאצלי לא הצליחו להתחבר לשום דבר שקשור לעשיית אהבה (הגדרת מטרה, שימוש בכלים מתקדמים, קידום ברשתות חברתיות).

ואז, בהפסקת הצהריים המאוחרת (מי לעזאזל יכול להחזיק מעמד עד השעה שלוש? הבטן שלי כבר התהפכה שלוש פעמים, ואז התייצבה לדום מתוח בשל הקור), בעודי מתנחמת בכריך האבוקדו, התיישבה לידי בלוגרית יפיפייה ושאלה אם גם אני מרגישה קצת מחוץ לתמונה. עניתי שכן, אבל זו הרגשה די אופיינית אצלי. דיברנו על כתיבה רגשית, והיא אמרה שזה בעצם מה שנשאר לנו: הרגש. התחברנו מיד. מאוחר יותר, כשקראתי דברים שהיא כתבה, הבנתי מדוע. היא אחת היחידות שתשוקתה ניכרת בכתיבה שלה באופן כל כך ברור. קראתי דברים שהיא כתבה על מגע, ודמעה ראשונה ליום זה נקוותה בעיני. המעגל נסגר, והבהיר לי בצורה מאוד חזקה מה אני עושה בעולם הזה של הבלוגרים; בעולם הזה שבו איני מכירה קולגות, שאין לי שמץ מושג איך בעצם הוא מתנהל, איך ניתן למנף אותו או מה ניתן להפיק ממנו. אבל אני יודעת שתשוקות חזקות מובילות לעשות דברים באנרגיה אחרת, דברים שמצליחים לחדור למקומות אחרים, דברים שיכולים לגרום לאדם אחד, ברגע אחד (וזה מספיק) להרגיש, לחשוב, לתהות, להחסיר פעימה. ואם אי פעם אצליח לעשות זאת, ולו פעם אחת בכל מה שאני עושה, עשיתי את שלי.

ביום שלמחרת ביקרתי אצל ורד מרום, המטפלת המדהימה. כל מה שראיתי שם, שקשור לעיסוק שלי, טבל באהבה, ובא ממנה. זה נשמע אולי יומרני, אבל מבחינתי זה הרגש הכי טהור שמוביל אותי. אז זו הסיבה שאני פה, כנראה. לאהוב.

 לפוסט של אולגה לביא, שהצליח לרגש אותי – לחץ כאן