געגוע הוא רגש מאוד ברור. אם ננסה לשים אותו תחת שני הרגשות העיקריים, ברור שהוא בא מאהבה. אצלי הוא ממוקם במקום מאוד מסוים בבטן ומראה לי שהוא קיים, ממוקד וברור, בימים מסוימים יותר מבאחרים. אתמול אמרתי לחברה שאני מתגעגעת תמידית. אולי זה בגלל שאני אוהבת סדרתית.

היום נתקפתי געגוע לאיתי לוי, שלאחרונה הודיעו לי בבית צבי שהוא פרש מעולם המשחק והשירה. הידיעה הותירה אותי עצובה ואחוזת געגועים, שצצים מדי פעם ושולחים אותי לחפש חומרים שלו ביוטיוב. אני שולפת שברי זיכרונות מהופעותיו על הבמה, ותוהה איך נפשות רגישות אמורות לשרוד בעולם האכזרי של האמנות.

הרובע שלנו הוא מקור לגעגועים בלתי פוסקים עבורי. זה בגלל שגדלתי כאן, וכמעט כל רחוב, גנה, שביל או חנות מזכירים לי ימים עברו. גם הבריכה בצהלה היא מקור לגעגועים כאלו. כבר כתבתי פעם על החזרה לטבע בבריכה בצהלה. אבל שתדעו לכם שזה לא תמיד היה כך. בשנים הרבות שביליתי בבריכה בשחיית בוקר מוקדמת, הכרתי אישית את המצילים, חלקתי חוויות עם הקשישים משכימי הקום, צללתי במי הבריכה עם חברות ילדות, ואפילו אכלתי נקניקיות בפיתה (או אלוהים, לזה אין לי שום געגוע, האמינו לי). הנה, לאחרונה צץ לי געגוע גם לימים שבהם שחיתי והראש היה עמוס שקט (לפחות חיצוני).

עכשיו, כשחזרתי לבלות בבריכה עם ילדיי, אני חווה מקום אחר לגמרי. האם מדובר בד"ר ג'קיל ומר הייד? האם ברגע שעוברת השעה 9:00 בבוקר הבריכה משנה את עורה? האם הקשישים החביבים שמגיעים מדי בוקר לבריכה נעלמים עם החום הגדול, ומפנים מקום למשפחות הומות הילדים, עמוסות הבוטוקס ומצוידות במיטב בגדי הים, פרנצ' מניקור, כפכפי פאייטים וחזה עומד מכל משמר?

האם זו רק אני שגדלתי בשלושים שנה, או שהילדים היום צועקים יותר, אוכלים יותר שטויות ולא נשמעים לאמותיהן שיושבות מחוץ לבריכה (כדי לא להרוס את הפן או את הפדיקור?). האם אני בין היחידות שם שאינה מצוידת בסיליקון? ואני לא מדברת על כובע ים. האם הסתכלו עלי כעל עוף מוזר כשבמקום לרכוש טוסט עם גבינה או שניצלונים וצ'יפס הבאתי כריכים מקמח מלא עם אבוקדו לילדים? כמעט בטוח שכן.  

הגעגוע שלי למה שפעם היה הבריכה השכונתית, או האיזורית, מפציע מדי פעם. לאו דווקא כשאני שם. שם דווקא קשה לי להיזכר, אף על פי שהרקע הסביבתי לא השתנה כלל. שם כבר אין לי את מי להכיר. העצים, שגילם ניכר בגזעם או בצמרותיהם, הם היחידים שחולקים איתי את זכרונות העבר הללו.

הבוקר החלטתי לחזור לשחות לאחר הפסקה של שבע שנים. רכשתי מהמזנון כובע ים ומשקפת במחיר מופקע, שלא לומר אסטרונומי, והתמסרתי לגעגוע במשך חצי שעה. האם כשיצאתי הבריכה שוב נדמתה לי כד"ר ג'קיל? לצערי לא. מר הייד לוקח את כל הקופה בבריכה בצהלה, אם כי הוא אפל פחות (טוב, כמה אפל אפשר להיות עם בגד ים זערורי?). עם כל הגעגועים, אני חושבת שמשהו פשוט השתנה כאן ואין לי ברירה אלא להודות באמת המרה.

מועדון ספורט צהלה – אבנר 1.