אם לפני כ 10 שנים הקיץ סימל את עונת החתונות, עתה הוא מסמל את עונת ימי ההולדת לילדים. וכשאני אומרת ימי הולדת, איני מתכוונת לאותם בודדים שמחליטים בצעד אמיץ לעשות סיבוב פרסה, לא להמשיך עם העדר, ולחגוג לילדם יום הולדת בבית, או חלילה, עם המשפחה והחברים הקרובים בלבד. כשאני אומרת ימי הולדת אני מתכוונת לחגיגה שפעם בר מצווה רק חלמה להיות, חגיגה שחתונה בשנות השמונים יכלה רק לפנטז עליה, חגיגה של פעם בחיים. כלומר, מדי שנה. כלומר, במקרה שלנו, האורחים, מדי שבוע.

כשאני אומרת ימי הולדת, כדאי לדייק. יום ההולדת לא יושלם ללא החלפת תלבושת אחת לפחות, או במקרה הקל איפור מנצנץ (אז מה אם מדובר בילדה בת חמש?), ווליום שיש לו יכולת לחדור דרך ממברנות התאים באוזניים, בדיחות סטייל יובל המבולבל (מקורביי יודעים שהוא חביב עלי במיוחד), עוגות שאינן פוסחות על אף צבע מאכל, תכנים איכותיים (וזה לא שציפיתי לקריאה מודרכת בשיריה של אנה אחמטובה), שלל ממתקים לקטנים, והמהדרין מוסיפים גם כיבוד למבוגרים, ארוחת ערב, הפתעות מרשרשות ועוד.

טוב, אז אם להניח לרגע לציניות החביבה עלי, יש לי כמה בעיות עם הפעלות ימי ההולדת. נתחיל בבעיה החמורה של הווליום. ממש לא ברור לי מדוע נדרש להרעיף על הקטנטנים את מיטב הדציבלים. מעבר לבעיות הפיזיות והנזק שעלול להיווצר אצלם, גם בשמיעה וגם במיתרי הקול (מיתרי הקול נדרכים גם כתגובה לרעש חזק או צעקות – ומדמים כאילו הם עובדים. זה עלול להוביל לצרידות גם אצל מי ששותק), הבעיה העיקרית שלי היא עם ההרגל שנוצר אצל הילדים לפיו זהו הווליום הרצוי (ויש מפעילים שעוד נותנים תמיכה בצורת "לא שומעים אתכם" וכד'). אגב, כשיש כמה מקורות רעש, מי שעומד מהצד חווה עוצמה גבוהה יותר מזה של המקור הרועש ביותר. כלומר – הילדים לא נחשפים רק לרעש של מערכת ההגברה, אלא גם לצעקות של הילדים שסביבם, וזה מצטבר לרמה גבוהה. גבוהה מדי. האמת? רמה מסוכנת. ומיותרת לחלוטין.

הבעיה הבאה היא התכנים. לצערי, רק בהפעלות נדירות נתקלתי בתוכן כלשהוא. הפעלה של שעתיים שמבוססת על בדיחות קרש, צעקות או החלפת תלבושות נשמעת לי כמו בזבוז זמן ואנרגיה. אם כבר הזמנתם מפעיל, למה שלא ייתן משהו לילדים? ויש כל כך הרבה. מוזיקה, ספרים, סיפורים, דמיון, אמנות. חסרים לכם רעיונות? יש לי בשפע. בטוחה שיש גם מפעילים יצירתיים. לא חבל על שעתיים של גירויים בלתי פוסקים, שמשאירים עם הילדים פחות או יותר כלום, או אולי צלצולים באוזניים? אה, שכחתי שהם יוצאים עם הפתעות מהפיראט האדום, שרוב הסיכויים שיתקלקלו עוד בדרך הביתה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בילד שחברים איחלו לו ברכה יפה, כתבו לו משהו, ישבו איתו ופשוט שיחקו איתו ביום ההולדת שלו?

הבעיה האחרונה שלי (לפוסט הזה) היא בניית הטעם האישי. רוצים שהילד שלכם יצליח להעריך גם הצגות, תכניות טלביזיה או מופעים מורכבים מעט יותר? כאלו שצריך (חלילה) להפעיל בהם קצת דמיון, או רגש, או ראש? רוצים לפתוח אותו להתרגש מאמנות? להעריך ספר טוב (גם אם הוא איטי יותר מתכניות הטלביזיה של היום)? לצאת ממופע ולהמשיך לחשוב עליו ימים לאחר מכן? חשבו שנית איזה טעם אתם מסייעים לו לבנות ע"י הזמנת מפעיל ליום הולדת.  

ויש עוד סוגיות, כמו ריבוי המתנות, סף הגירוי, בניית ההרגל שכל שמחה היא חגיגה נוצצת, לחץ חברתי, כמות הממתקים, העלות הגרנדיוזית, הריקנות שמקבלת אג'נדה שלמה, העצלנות ההורית שמלווה את התהליך (קל יותר לשלם מאשר לחשוב, לקנות, לתכנן ולהכין לבד) ובעיקר האקט החינוכי בכל העניין. גם פה – זבנג וגמרנו הוא המוטו. האם שוב אלו ייסורי המצפון של ההורים? או אולי הפחד להיות שונים? אולי גם כאן אין חשיבה עמוקה, אלא פשוט שיוט עם הזרם.

רוצים להשקיע בילד שלכם פעם בשנה? קודם כל תקשיבו לצרכים שלו. לדמיון. לפנטזיות. חשבו מה תרצו שיישאר לו מיום ההולדת. נסו להעלות אילו זיכרונות ילדות קסומים יש לכם מימי ההולדת שלכם. תתפלאו, אבל לפעמים עוגת שוקולד ביתית עם כמה נרות, משפחה חמה וחברים קרובים עושים יופי של עבודה.