בעודי צועדת בחום המהביל של רח' הברזל בתחילת יולי, רואות עיני חנות קונספט בשם Legends.

אני לא מצליחה להשתחרר מהאסוציאציות שהשם של החנות הזו מעוררות בי. כשאני חושבת על אגדות, כל מה שעולה בראשי הוא מוזיקה. כזו שהזמן לא פוגם בה, אולי אפילו ההפך. ההיסטוריה הפרטית שלי מלווה בצלילים של אגדות כאלו, לאו דווקא בסדר הגיוני.

רק בגלל השם והסיכוי שהחנות הזו היא מחווה לאחת מהאושיות שבעיני מוגדרות כאגדות, אני נכנסת לבדוק את החנות. ציפיתי למצוא שם פריטים מיוחדים, כאלו שאין להם אח ורע בעולם, פריטים היסטוריים, פריטים שהזיכרון שומר היטב. ברגע שרגלי חוצה את הסף, נמלא ראשי בצלילי קולו של ברוס ספרינגסטין, אנחותיו של פרינס, מתיחת מיתרי הגיטרה של הנדריקס, המראה של בונו בקליפ בלאס וגאס.

מכירים את הפעמים שאתם מנסים לכפות את המציאות על הדמיון שלכם? שבכל דבר שאתם חווים, אתם רואים סימן למה שחשבתם עליו מבעוד מועד? זה בדיוק מה שקרה לי עם החנות. אבל האמת היא הפעם אפילו לא אי שם באמצע. המציאות פשוט מנוגדת לשם של החנות כפי שהוא נתפס אצלי. למה אני מגיעה עם ציפיות כל כך מוגדרות? איפה הפתיחות שלי למה שחדש?

אחד המשפטים היפים בספר שאני קוראת עכשיו הוא "ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד". בחנות הזו אין שום דבר פילוסופי, נוסטלגי או אלמותי. היא פשוט חנות בגדים ואביזרים חביבה, צבעונית, נקייה ושונה בנוף של רח' הברזל. כן, ניתן לומר שהתאכזבתי, אבל זה רק משום ששוב הפלגתי בדמיון ונתתי למחשבות שאין להם אחיזה במציאות לסחוף אותי. בחנות הזו אין תיעוד ואין זיכרון. גם התמונות שניסיתי לצלם שם לא צלחו. לא הצלחתי למצוא ברשת את כתובתה או את מספר הטלפון שלה. איה האגדה שמובטחת משמה? ומה בדיוק הקונספט? האם החנות הזו תשאיר משהו ממנה אצל מי שנכנס אליה? האמת, האם היא צריכה?

משהו לא מסתדר לי ברח' הברזל באמצע השבוע, בעיקר באמצע היום. יותר ויותר אני מרגישה זרה בעולם העסקים בו אדם ללא תו מוצמד לבגד אין לו מקום. החנות הזו הייתה אמורה לתת לי מנוחה רגעית מההמולה העסקית המנוכרת, אך ההתנגשות בין עולם האסוציאציות שלי לבין תכולתה הייתה קשה מדי. אין בה את הרגש שמצאתי אצל נעמה טואטי, את היופי של קלקשוז או את הפרקטיקה של ליאת ומירב. ניסיתי למצוא בה משהו ייחודי שיוכל להפוך אותה לכזו שרק שביב זיכרון ממנה ימלא חלל בראש, כזו שכמה תווים בודדים ממנה ירטיטו את הלב, כזו שהמראה שלה יתקשר לנצח לתקופה מסוימת. ניסיתי, אבל שום דבר בה לא נכנס לי לראש, ובטח שלא ללב. זה לא שאין בה דברים יפים, או רעיונות, או חלל, אבל משהו שם חסר כדי לתת את הטוויסט. חסר ניצוץ, כזה ששייך רק לאגדות.

ברגע שאני נכנסת לאוטו אני נטמעת בקולו של דייב גהאן. לא בטוחה שהייתי מגדירה אותו כאגדה, אבל הקול שלו הזכיר לי בכל זאת לאיזה עולם אני שייכת. עולם שבו האגדות נכנסות לך שוב ושוב ללב, לנשמה, ולעולם לא יתנו מנוח. הקול שלו החזיר אותי הביתה. אולי בכל זאת הוא אגדי…

Legends – חנות קונספט. רח' הברזל 33.