מצאתי, שלא נאמר נדהמתי לגלות, שקיימת אסטרטגיית מכירה חדשנית ומהפכנית – הפחדה. כשנתקלתי בה, בחנות תמרה, לא יכולתי להימנע מהשוואה לחנות בה הרגש והאופטימיות שולטים, חנות שהצליחה לעטוף אותי באהבה, החנות של נעמה טואטי. אם תמשיכו לקרוא, תבינו מדוע.

במהלך השנה שנתיים האחרונות שמעתי כבר אי אלו שמועות על תמרה, בשיכון דן, ובעיקר על בעלת החנות. בדרכי אליה הבנתי כי איני מצליחה למקד אותן. מה מיוחד בחנות? מיהי בעלת החנות? מה יש לה להציע, ומה הופך אותה למוכרת מעניינת? היום החלטתי לסור אליה ולבדוק מי נגד מי. מסתבר שהיא – נגדי.

נכנסתי אל החנות הזעירה בבוקר יום חמישי, והמוכרת קיבלה אותי בצהלות שמחה, שתוך שברירי שנייה הפכו להמלצה פרקטית לרכישת בגדים חדשים ("הגיעה סחורה חדשה מדליקה"). מלמלתי שאני דווקא מחפשת תיק. חיש מהר הותקפתי בשאלות – עור? בד? חצי עור? (מה זה בדיוק חצי עור? חששתי לשאול). בחרתי כמובן בבד. מיד הוצאו תיקים, נבחרו דוגמאות, הונחו לפני, לוטפו ונפתחו כדי למצות את הצבעים, התאים והיתרונות. משפטי המפתח היו "זה הגיע עכשיו מאיטליה", "זה הולך הקיץ מעולה", "צבע מהמם" וכיו"ב. משפטים אלו רק גרמו לי לסגת מכוונותיי. לא אמרתי (לפחות לא בקול רם) "גם אני הגעתי עכשיו מאיטליה", "לא מעניין אותי מה הולך, נהפוכו". עניתי בכל זאת על חלקם (תיק לק למשל) – "זה לא אני".

מסע השכנועים המשיך ולא הרפה "יש גם חלוקה נהדרת, תראי כמה כיסים" (נאלצתי להסכים). ברגע של חולשה הראיתי לה את התיק שהבאתי עמי מאיטליה והתגלה כיפה בלבד (מהשקים הגדולים, שלמצוא משהו בתוכם לוקח יותר זמן מאשר לרכבת ישראל להגיע מתל אביב לירושלים), וזכיתי לקריאות בוז נוסח "נו, זה לא". חששתי, אבל בכל זאת שאלתי למחירו של תיק כתום ("מאיטליה", "מתאים לכל בגד"), ולאור התשובה והתלהבותי המתונה, החלטתי לצאת בידיים ריקות. האכזבה על פניה של המוכרת הייתה כל כך ברורה, שגם האיש האדיש בעולם היה מבחין בה. בקושי רב היא הצליחה למלמל מילות פרידה, משהו שנשמע כמו להתראות, או ביי, או שלום, או שלא. כל האפיזודה המתוארת כאן ערכה בין שישים לתשעים שניות. בפעם הבאה (כלומר אם תהיה כזו), אני באה עם סטופר.

החולצות התלויות מחוץ לחנות הן יפות ונעימות. לצידן נתלו כפכפי הוואיינאס בשלל דגמים וצבעים. הם יפים, אבל אני כבר חשתי את רגישות היתר שלי גואה. לא כל הקונים זקוקים למתקפה כדי לקנות. חלקם דווקא זקוקים לזמן, שקט, חיוך.

החוויה שלי בתמרה הזכירה לי סיפור (אמיתי) על בעל בית קפה שעמד בפני פשיטת רגל. באותו הערב, ממש לפני שעמד לסגור לצמיתות את בית הקפה, הוא היה כל כך עצבני שהטיח צלחות וקילל ללא הרף. באופן מפתיע, החלו להגיע למקום אנשים. לא רק שבית הקפה לא נסגר, אלא שהוא אכלס אורחים רבים גם בערבים הבאים. אנשים באו ללגום קפה ולשמוע את הבוס מגדף אותם. סוג של אטרקציה שלא ברורה לי, אבל עובדת על אנשים מסוימים.

יצאתי מתמרה ומיהרתי לצד השני של הכביש. הרגשתי כי אני חייבת להתרחק מהמקום הזה שהצליח להפחיד אותי, ומהר. אולי קונות אחרות מצליחות לתקשר איתה, אבל לי מאז ומתמיד יש רתיעה ממוכרות שלא נותנות לי זמן ושקט להחליט בעצמי. חייבת לחזור למקום של שפיות – ובשבילי שפיות הינה אהבה, רגש. נכנסתי לאוטו וחיפשתי שיר שיחבר אותי בצורה הכי מהירה שאפשר למקום טוב. לא יודעת מה איתכם, אבל אני רוצה לקנות אצל מוכרים שיהיו טובים אלי!

תמרה – רח' דיסנצ'יק 7. טל' 052-3893388