האיטלקים יודעים לחיות. הם אוהבים לחיות. הם חיים לשם האהבה. ברגע שהבנתי זאת, התאהבתי בהם, שוב. אם נתעלם לרגע מהמצב הכלכלי שלהם, פיתחתי קנאה בריאה באורח החיים שלהם. זו אינה הפעם הראשונה שלי שם, אך אני שמחה לגלות את נפלאותיה של איטליה כל פעם מחדש. אולי זו ההיסטוריה הגדושה? אולי המוזיקה? אולי השפה הרומנטית? אולי האוכל הפשוט והנפלא? טעם הקפה הממכר? ואולי זו האמנות העשירה כל כך? כנראה השילוב המנצח של כל אלו. והרגש, לחלוטין הרגש שנמצא בכל פינה.

סוף שבוע אביבי ברומא סידר לי כמה דברים בראש. החיים חולפים ולעיתים אנו שוכחים לעצור וליהנות מהם, לעצור ולהרגיש את עוצמתם. אך לא האיטלקים! הם לא יתנו לחיים להפריע להם, לעובדות לבלבל אותם, להגדרות לעצב אותם או לזמן לעצור אותם.

אז מה אם יש להם בת זוג נחשקת? הם לא יתנו לעובדה זו להפריע להם לחייך לתיירת אלמונית מישראל, לקרוץ לבחורה בתור לביקורת הדרכונים, להגיש לאישה במצוקה טלפון סלולרי פרטי, או לפתוח את הז'קט כדי להדגים בפני קונה תמימה בחנות בגדים את התג המשטרתי, במלוא הסטייל.

פתאום התבוננתי על המנטאליות שלנו, על הטמפרמנט הים תיכוני, שבהווייתם קווי דמיון לאלו שבאיטליה, אבל הלחץ פשוט מוחץ אותם. לא חבל? למרות שתמרורים בכביש, לרבות רמזורים, הם בגדר המלצה, הצלחתי לא להידרס. למרות שהמזוודה שלי לא הגיעה באותה טיסה יחד איתי, פקיד הקבלה במלון הצליח לנסוך בי שלווה. למרות שהקפלה הסיסטינית מצליחה לרגש ולסחרר את ראשי, הצלחתי לא ליפול. למרות שכל אדם בעולם היה רוצה להתייחד לרגע עם פסל הפייטה, הצלחנו למצוא כמה דקות של שקט מולה. למרות שלפעמים נדמה כי המציאות טופחת על פנינו, היא מסתדרת לבסוף. היא זורמת לה בנעימות, לפחות באיטליה. 

נניח שסדרן בתחנת המוניות מקבל הזמנה טלפונית ע"י דוברת איטלקית עילגת. האם עליו באמת לעמוד בהבטחתו שתוך 10 דקות המונית תגיע? האם יתהפך העולם אם היא תגיע תוך חצי שעה? והמזוודה שלתומה רצתה להגיע מישראל לרומא ישירות. האם תרעד האדמה אם היא תגיע באיחור של 24 שעות? ומה לגבי הרכבת שאמורה לקחת שלוש תיירות אופטימיות לנקודה מסוימת ולצאת עוד שתי דקות. האם זה נורא כל כך שהיא תצא רק כעבור 15 דקות ותגיע לנקודה שונה לגמרי?

טוב, הבנתם את רוח הדברים. האיטלקים שנקרו בדרכינו מצטיינים בפלרטוטים עד מאוד, נעימים לעין ולאוזן, לא יתנו לאישה זרה לפתוח לעצמה דלת, למזוג יין או להרים מזוודה, בעלי חוש הומור לא רע, חוש אופנתי הורס בריאות, אינם חסכנים בחיוכים לבנות המין היפה, מפגינים יצרים, חום ורגש בכל מבט (לא ממיס בכלל), לוקים בהערכת זמנים בעייתית (אבל למי אכפת?), וחסרי כל הגיון. הם פשוט נפלאים.

פלא שהנשים האיטלקיות שפגשנו כועסות וממורמרות?