דקה לאחר שנכנסתי אל הסטודיו הביתי של גליה, נזכרתי בד"ר קן רובינסון והספר שלו, שלפני כמעט שנה קראתי בשקיקה, ברגשות מעורבים, תוך יומיים. המקום הנכון של גליה הוא כנראה צורפות, והיא הייתה צריכה להגיע אליו. הסיפור האישי שלה מלמד שלפעמים צריך להגיע לסוג של קצה, אירוע מכריע ומזעזע, אירוע שכולו פחד, כדי לגלות איפה אתה אמור להיות. כדי לגלות את המקום של האהבה.

לפני כמה ימים, בספר אחר, קראתי ששני הרגשות העיקריים (מהם נובעים שאר הרגשות) שנוטים להוביל אותנו הם אהבה ופחד. חשבתי על כך מאז, והצלחתי לחבר מקומות רבים לאחד משני הרגשות הללו. נדמה שמי שמצליח להחליף את הפחד באהבה, מרוויח. גליה עשתה זאת, ואנחנו הרווחנו צורפת שיוצרת תכשיטים מכל הלב. אני הגעתי אליה כדי לתקן שרשרת פנינים שהחליטה להתנתק יום אחד, וכך הכרתי את הסטודיו החבוי שלה, בתוך בית מקסים, ששפע יצירתיות אופף אותו ואת יושביו. אי אפשר להימנע מלחשוב על המקום שלנו, על הייעוד שלנו, על פחדים ואהבות, כשנכנסים לבית הזה, לסטודיו, כששומעים את הסיפור של גליה.

בזמן שגליה תיקנה את השרשרת, בידי הקסם שלה, שוחחנו. אני הסתובבתי בינות לצמידים, הטבעות והשרשראות וספגתי את המראות, הצבעים, האהבה שלה. שמעתי על החנויות שמוכרות את היצירות שלה, אלו שפנו אליה ולא הצליחו והמותגים להם היא מעצבת (EMBOSS למשל).

יש משהו שמצליח לחמם לי את הלב באנשים שעושים מה שהם אוהבים, ולא נותנים למוסכמות או לרושם להכתיב להם דרישות, לבלבל אותם. יש כאלו, כמו גליה, שאצלם הייעוד מתגלה בשלב כלשהו, לאחר קריירה אחרת לגמרי (היא מחזיקה ב MBA, שבסופו של דבר, פתח לה את הדלת ללימודי צורפות ב NYU), וסוחף אותם לעולם חדש ומרתק. מניחה שהדרך חזרה בלתי אפשרית. כשאתה נמצא במקום של אהבה, לא תצליח לוותר עליו.  

שוחחנו גם על נשיות (ולמה הנשים בישראל לא עונדות מספיק פנינים, מסמלי הנשיות בעיני), על טעם, ואפילו גילינו חברה משותפת ששתינו אוהבות מאוד. בזמן זה ניהלתי רומן סמוי עם שרשרת פנינים מהפנטת, מדדתי אותה כצמיד ועל הצוואר ובצעד נחוש, נדיר והגיוני (מעניין מה עבר עלי) הנחתי אותה במקומה והבטחתי לה שאחשוב ואחלום עליה בימים הקרובים. הבטחות צריך לקיים, לא?

גליה שלי – מרסל ינקו 4 (כניסה דרך השביל שמימין לבניין) – טל' 052-2644075