לכבוד פורים, נזכרתי בכמה אירועים היתוליים במיוחד שהתרחשו ברחבי הרובע, ולצערי, בלוגריתכם הנאמנה הייתה מעורבת בהם בצורה זו או אחרת. לעיתים צערי נמהל בשמחתם של אחרים – וזו נקודה יחידה לזכותי.

יש לי הרגשה שהרומן ההיתולי שלי עם הרובע החל כאשר בסוף י"ב, אמי בישרה לי בוקר אחד חגיגי כי אני מוזמנת לקחת את הרכב שלה לבית הספר. מי שלמד בליידי דיוויס, ומתקרב לגיל 40, זוכר לבטח את הכניסה הצרה לחניית בית הספר. אבל לא עוד! באותו היום שבתי ובישרתי לאמי היקרה כי העמוד שהיקשה במשך שנים על החונים החדשים להשתחל לחניה לא יפריע יותר לעולם. דורות שלמים של נהגים חדשים חבים לי (ולפנס הימני של פורד אריקה מודל 87) חוב אדיר.

הרומן המשיך כאשר שנים לאחר מכן קיבלתי את האוטו החדש שלי. שמחה ונרגשת נסעתי להתקין רב בריח (זוכרים מה זה?) לרכב. בדרך לרמת השרון, החליטה משאית אימתנית לוותר על זכות הקדימה שלי ולצאת מחניית פקין/206 היישר לתוך הדלת הימנית בת 3 הימים שלי. כשחזרתי לביתי, שלפתי את הפאנל של הטייפ (שוב אני משחקת במשחק הזיכרון). במרדנות אופיינית הוא נפל מידיי, רק כדי להידרס על ידי מכונית שטסה ברחוב מנורה (רחוב סואן לכל הדעות) בדיוק באותו שבריר השנייה. אין ספק שהיה זה אחד מימי המזל שלי. חבל שלא חשבתי למלא לוטו.

אני חושבת שרגע השיא שלי ואחד האירועים שייזכרו לעד היה ניסיון בלתי מתפשר לגרור באמצעות מכוניתי נגרר שבתום לב עמד לו ברחוב קהילת לבוב, ולמזלו היה קשור היטב לעמוד שמאחוריו. לאחר שלא הבנתי מדוע מכוניתי מסרבת לזוז, הגיע בעל המכולת וחיוך על פניו, כדי להסביר לי שנגרר תמים התחבר לי לאוטו (מיותר לומר שאין באמתחתו וו גרירה, נכון?) בזמן שנסעתי רוורס כדי לצאת מהחניה. התמזל מזלי ואז הגיע אביר על סוס לבן, במקרה גם ספר חינני, וסייע לחלץ את המכונית שלי ואת הגרר, תוך חיוכים. לשני כלי הרכב שלום; אני למדתי כי יש עדיין ג'נטלמנים אמיתיים; עוברי האורח קיבלו מנה הגונה של צחוק, ואילו הנגרר הוזז משם למחרת היום, באורח פלאי.

מלבד תקריות תחבורתיות, ביצעתי גם אי אלו נפילות חינניות במיוחד ברחבי הרובע. מדי פעם אני מבצעת אקרובאטיקה קלה, או אם לדייק מעידה, לתוך סלסילת תפוזים שעמדה על הרצפה (טיב טעם), שק קטניות אדומות (עדן), או שאר ירקות. אי אפשר לומר עלי שאני בררנית בכל הנוגע למקומות בהם נפלתי תוך פריסת איברים – כבישים, מדרכות, גנים ציבוריים. כל מקום ברובע מתקבל בברכה. תשאלו את עקבי הסטילטו שלי. פעמים ספורות נאלצתי לחשוף איברים אינטימיים שלא מרצון (לדוגמא – בפני איש הניקיון שנכנס בפתאומיות למלתחה בקליי ספא), ולפחות עץ אחד בכל רחוב ברחבי נאות אפקה והדר יוסף התנגש בי חזיתית. כמה מהתקריות לא היו מביישות אף סרט של צ'אפלין…

שמח אצלי. אולי זו הסיבה שאני מאמינה גדולה בחיוך. לא רק בפורים 🙂