אתמול קראתי בסלונה על חוויות משפילות אצל רופאי נשים. גם אני עברתי כמה וכמה רופאים עד שהתגלגלתי לחביב הנוכחי. אחת הייתה אדישה מדי, שנייה וולגרית מדי, שלישי רפואי מדי. כמה שנים של ניסוי וטעייה, והגעתי לרופא סימפטי, במרפאה קטנה בתל אביב, שבביקור הראשון ישב והסביר לי, בסבלנות אין קץ, על יתרונותיהם וחסרונותיהם של אמצעי המניעה השונים. כאשר בחרתי את בחירתי, אשר כמובן אינה דווקא זו האהובה על רופאים, לא שמעתי אפילו שמץ של ביקורתיות או ספק. אהבתי את הגישה ונשארתי.

יום הביקור התקופתי אצל רופא הנשים שלי הגיע, והחלטתי שהפעם במקום להתפלל שהסיוט יחלוף מהר, אנסה למצוא הומור בכל הסיטואציה המביכה הזו.

נכנסתי, וחיש מהר התיישבתי פסוקת איברים על הכסא האימתני, כשלרגליי גרבי סקי (מי יכול לעמוד בקור של החורף הישראלי ללא גרביים תרמיים?). הרופא החביב הגיע והסביר מה הוא עומד לבצע. ואז הוא שם לב לגרביים. ראיתי כי חיוך מתהווה על פניו, אך המעמד מחייב, והוא פשוט העיר כי אני גורבת גרבי סקי. הסברתי לו כי אין מה להילחץ, איני מתכוונת לפצוח עכשיו בקריירה חלופית (בטח לא כשאני ישובה בפוזה הנ"ל), והגרביים הם רק בגדר אמירה לא אופנתית בעליל שמטרתה לחמם את כפות רגליי הקפואות בחורף הישראלי הקשה.

לאחר שצלחנו את החוויה האופנתית (לא, גרבי הסקי שלי הם ממש לא מתוצרת הרמס), הודיע הנ"ל שיבצע גם בדיקת פאפס באותה הזדמנות חגיגית. אני מצידי הערתי "אם כבר תענוג, אז עד הסוף". לאחר אי אלו חפירות ונבירות, התפנה הרופא לקחת מכשיר נוסף, ופקד עלי "לא ללכת לשום מקום". אמנם התכוונתי לפצוח בריקוד סוער תחת הגשם, או בריצה קצרה סביב הבלוק, כשאני לבושה בחלק העליון בלבד, אבל הוא ביקש כל כך יפה, שהחלטתי הפעם לוותר על הרעיון. ממילא לא בטוח שגרבי הסקי שלי היו מתקבלים באהדה אצל משטרת האופנה של הרחוב התל אביבי.

בשלב זה קיבלתי כמה הוראות הפעלה (כמה מסובך זה הולך להיות? אני צריכה לרשום? כי קצת קשה לי בתנוחה הזו), ואפילו המלצה על שימוש במשככי כאבים למקרה שבהמשך היום יתעורר כאב כלשהו אצלי. שקלתי לספר לרופא כי במקרה הצורך אמרח קצת וודקה עם פלפלים על הבטן, אבל חששתי שיש לו קשרים עם פסיכיאטר של קופת החולים, אז שמרתי את המידע לעצמי. הרי אם הייתי צריכה להימלט, כדאי שאמצא בתנוחה מעט יותר נינוחה, שלא נדבר על פרטי הלבוש החסרים לי, שזרוקים מאחורי הוילון…

לסיום הביקור, ראינו את איבריי הפנימיים על גבי מסך שחור לבן. ממש מחווה לסרטי צ'ארלי צ'פלין, אין מה לומר. עכשיו, כש"הארטיסט" עלה לאקרנים וקצר תשבחות, יש לי מה להציע!! ממהרת לחשוב על פסקול הולם לפילם נואר הזה. אולי Sitting on the dock of the bay ?

אז הנה דרכי החדשה להתמודד עם הביקור הבלתי נעים הזה. קלילות? לפעמים זה פשוט עובד!