חיפשתי את הנשמה של סול קפה. חיפשתי ימינה, חיפשתי שמאלה – לא נמצאה הנשמה…
באופן מפתיע, דווקא היום, התאימה לי הניטרליות הזו. אל דאגה, חוסר השפיות זמני בהחלט. אין סיכוי שהוא ימשך מעל כמה שעות ספורות.
קורה לכם לפעמים שעודף הרגש מעייף אתכם? אני ניסיתי לאחרונה לעבוד, בשיטות בלתי קונבנציונליות בהחלט, על נטרול רגש מסוים. להפתעתי, לראשונה בחיי, הצלחתי. כל יום מחדש אני נדהמת שזה מחזיק מעמד. כל יום אני נאלמת דום מול כמה ריק אפשר להרגיש, אפילו ללא רגש אחד בודד וקטן.
כך בדיוק מרגיש לי סול קפה. ריק. חף מרגש. חף מנשמה. נטול אופי. בשעה הראשונה לא נשמע ולו תו בודד של מוזיקה. שקט. בית הקפה הוקם על חורבות הקופי בין (עוד מוסד הזוי בעיני), ולא שינה כמעט כלום בעיצוב. אופי מיוחד? המקום מסתפק בכמה כרזות על הקיר. אבל, בינינו, זה ממש לא מספיק.
הזמנתי קפה. לא קיבלתי מידע, או חיוך, או אפילו מבט כלשהו. נייטרלי לגמרי. כן, יש סויה. כן, מחיר הקפה הוא 16 שקלים. כן, עדיף להזמין בקופה. תרצי מאפה? לא, בסדר. הכול זורם כאן. הכול נינוח.
סביבי תמהיל בלתי ברור של אנשים. זוג דתי בסוג של פגישת אהבים, זוג מבוגר בארוחת צהריים מוקדמת, בחורה יפה ועצובה מול לפ טופ שחור (האם זו ההשתקפות שלי? מעניין), נשים יפות שדיברו בלחש על צלחת סלט. לא הבנתי מי קהל היעד. אלו לבטח לא עובדי המתחם. אולי תושבי השכונה? אולי אנשים המנסים את מזלם, בדיוק כמוני? אולי אנשים שעייפו מעט מעודף רגש, ומנסים למצוא כמה רגעי שקט בנוף הסואן של רמת החייל, של החיים שלנו.
טעמו של הקפה משתלב בדיוק עם אופי (כלומר, חוסר האופי) של המקום. סתמי, לא ברור. לא השאיר שום טעם בפי.
לאחר כשעה התחיל הדם לעלות אצלי בגוף, בניגוד לכל הגיון ובהתנגדות לכוח המשיכה. רציתי לשמוע משהו, לראות, להרגיש. אך לשווא. יצאתי מהמקום כרוח סערה, כדי לגלות בחוץ עולם מלא שמש, תזזית, גברים חייכניים, רעש מכוניות וריח אגזוזים. הללויה!
למרות כול הנלווה לרגש, אני פשוט לא מסוגלת בלעדיו. תנו לי בחזרה את רכבת ההרים שלי, את הכאב, את השמחה, את התסכול ואת רגעי ההתעלות. רק אל תכווצו לי את הנשמה…
סול קפה- ראול ולנברג 24. טל' 9344971–057
שימו לב – המקום נסגר.
כל כך מדויק!