מתי בדיוק זה קרה? איך נרדמנו כך בשמירה על כד השמן? הכיצד שייתכן שדווקא חנוכה, חג יפה כל כך, הפך במרוצת השנים לחג האימה של התרבות?
מילא הסופגניות, הטובלות בשמן עמוק ומשפריצות כולסטרול לכל עבר. ניחא הלביבות המטוגנות (הן לפחות טעימות), אפילו את שבוע החופש ממוסדות החינוך אני עוד מוכנה לסבול, אבל את חרוב התרבות אני פשוט לא מצליחה להבין.
אין ספק שהחג הזה הוא בעל פוטנציאל אדיר. חשבו על כך: חורף (המעט שמדינתנו החמימה יכולה להציע לנו, כדאי לקחת בשתי ידיים), שבוע שלם של מאכלים ביתיים, של אור נרות. אני מדמיינת בעיני רוחי משפחה יושבת ליד האח (דמיון. תזרמו איתי), קוראת בצוותא סיפורי אגדות, אוכלת מרקים מהבילים ולוגמת יין קינוח מתוק ומחמם בחושך של חמש אחר הצהריים (זרמתם?). בהמשך, הילדים סמוקי הלחיים (מחום האח, לא מהיין חלילה) מתנמנמים להם, וההורים מארחים חברים ללפתן פירות ותה מחוזק בוויסקי או קוניאק, לאור נרות… פסטורלי, אה? שופן היה יכול להלחין מזה יופי של נוקטורן.
אבל, המציאות מכה שנית. לא ייתכן שנבלה חג שלם ללא קצת תרבות. שלא תבינו לא נכון, אני בעד תרבות. אפילו מאוד בעד תרבות. ואפילו עוד יותר בעד תרבות בגיל הרך. תיאורטית, אני חושבת שמגיל ממש קטן כדאי לבנות טעם אצל הילדים, לחשוף אותם לכמה שיותר דברים איכותיים, להסביר, לחלוק איתם את נפלאות המוזיקה, הספרות, השירה, התיאטרון.
חג החנוכה הפך אצלנו, משום מה, לחג הפסטיגל. הילדים בהתרגשות, ההורים בהתכחשות, והעיר בהתרחשות. ארבעה מופעים ביום, פקקי תופת, מגרשי חניה חסומים, הרכבת כמרקחה, הדיסקים נחטפים כלחמניות חמות, והכול נעשה בקול תרועה רמה. רמה מאוד. רמה מדי. רמה כמעט כמו הזיופים שאני יכולה רק להניח שנשמעים על בימת הפסטיגל. מתי בפעם האחרונה נסעתם ברכבת בחנוכה? מתי נחשפתם למשפחות שלמות הנרגשות כאילו הן נוסעות לראות את בטהובן בכבודו ובעצמו? מזמרות שירי חנוכה בקרון המקומות השמורים כאילו הם פלסידו דומינגו ורנה פלמינג בדואט? מוציאות לשולחן הקטן ארוחות שלמות כאילו הם נוסעים מולדיווסטוק ברכבת הטרנס – סיבירית בדרכם לחזות ביצירה חדשה של שוסטקוביץ בסנט פטרבורג? ייתכן ואתם חכמים ממני ומנעתם מעצמכם את תרחיש האימה הנ"ל…
והכל, לשם מה? לשם צפייה במופע איכותי? לשם החוויה המעצימה? לשם הכנסת קצת תרבות לנושאי השיחה של הילדים שלכם? לשם בניית טעם? לשם בילוי משפחתי נעים?
התשובה נעוצה כנראה במשפט מאוד עצוב שנאמר כבר מפי רבים וטובים באמת "הקהל קונה מה שנותנים לו". לצערי, בשנים האחרונות, אני חשה כי לקחו את המושג הזה קצת רחוק מדי. לא חבל על הילדים? להם עוד יש עתיד.
אז בפעם הבאה אולי תעצרו לשנייה לחשוב מה באמת אתם נותנים להם, כשאתם לוקחים אותם לשם. מה המסרים שהם נחשפים אליהם, מה החוויה שאתם מעניקים להם. אהיה נועזת ואומר: אולי בחנוכה הבא תחסכו כמה עשרות שקלים ותיקחו אותם למופעים לילדים של האופרה הישראלית? (30 ₪ לכרטיס). ואם לא, אז אולי לפחות תסבירו להם מה דעתכם על מה שאתם רואים. הם מקשיבים לנו הרבה יותר ממה שנדמה. הרי במהרה הם יהפכו לבני עשרה, בעלי טעם מגובש בכל נושא, וכנראה הפוך משלנו, ואז באמת לא יקשיבו לנו…
כפיר says
סופגניות אין מה לעשות, קלוריות מצטברות אבל הן נהנות
פסטיגל הוא מבולבל ורק הילדים רוצים להיות במעגל
ואנחנו ההורים להיות ילדים רוצים ,
אם לסופגניות וללביבות או סתם לדמי החנוכה…
כי בסוף זו רק שמחה…