כל פעם שאחד הילדים חולה, אצלי או מסביב, אני נתקלת במחשבות הללו, בערבוביה מושלמת: דווקא עכשיו? יש לי היום פגישה חשובה. רק יצאנו מהמחלה הקודמת. אי אפשר כמה שבועות של שקט? איזו אומללות. ממי היא נדבקה? שוב לא אגיע לעבודה? בסוף יפטרו אותי. איזה חוסר אונים. עוד לילה ללא שינה? וזה נמשך, עוד ועוד, במעגל סגור שקשה לצאת ממנו.
אצלי, אל השאלות והתהיות, וכמובן הייאוש הזה, מתווספות שאלות נוספות, כגון: מדוע הגיעה המחלה הזו? האם יש פה צורך כלשהו שלא בא לידי מילוי? האם עלי ללמוד משהו מהמחלה הזו? האם משהו במחשבה שלי הובילה אל המחלה הזו? הנה עוד מעגל של שאלות. אולי מבעד לייאוש ולתסכול, כדאי לנסות לראות גם דברים אחרים שנובעים מהמחלה? זה קשה, אני יודעת, אבל כל פעם, אני מנסה ללמוד עוד משהו. לא תמיד זה מצליח, אבל לא חדלתי מלשאול…
אולי עלי להסביר את עצמי מעט טוב יותר. בזמן האחרון אני מבינה שלדברים יש סיבה, שלכל מה שקורה לנו בחיים יש תפקיד כלשהו, שהם אמורים להוביל אותנו במהלך חיינו. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, כי אני מוצאת את עצמי חושבת ללא הרף (בדיוק מה שהיה חסר לי, עוד מחשבות) כדי לנסות ולהבין מהם הסיבות, השיעורים, התפקידים שאירועי החיים מזמנים לי. והנסיון למצוא הזדמנות בכל דבר, מייאש ככל שיהיה, מתישה כמעט כמו הנסיון שלי לצלוח את כל הגלגולים אצל מו יאן. כלומר – גובלת בבלתי אפשרי. האם ניתן לחשוב במונחים הללו גם על מחלות?
בפיזיקה משפחתית, הדוגלת בחשיבות האנרגיה המחשבתית שלנו, מחלות ילדים הן הזדמנות לעצור רגע ולחשוב איפה אנחנו, כהוריהם, טעינו במחשבה הקשורה, ישירות או בעקיפין, אליהם. מאז שנחשפתי לידע הזה, אני מנסה, בכל פעם שהם חולים, להבין איזו מחשבה שלי יכלה להוביל למצב הזה, ותתפלאו – לפעמים זה ברור לי לגמרי. ברגע שמבינים את זה, אגב, המחלה יכולה להסתיים, כי משהו תוקן, הובן, נפתר. זה נשמע פשוט מדי, אבל לפעמים זה עובד.
לפעמים מחלה של ילד מעידה על צורך כלשהו. אולי ביחס, בחיבוק, במנוחה, בקשר אינטימי עם ההורה. אולי הצורך הוא אפילו שלנו. כי כשהם כל כך קטנים, חסרי אונים, אי אפשר שלא לאהוב אותם, לסייע, לחבק. אולי המחלות נועדו להחזיר אותנו לכמה ימים אל המקומות הללו, של טיפול, אמפטיה, תמיכה.
אולי גם אנחנו צריכים מדי פעם להיעצר מהמרוץ המטורף שלנו? הרי כשאנחנו חולים אנחנו לא תמיד מאפשרים לעצמנו את המנוחה הזו, את השקט, את ההתבוננות בסיבות, בתפקיד של המחלה. כולנו מנסים להיות גיבורים. אז מה אם אני חולה? זו סיבה לא להגיע לעבודה? לא לקחת את הילדים לחוגים? לא להגיע לפגישה שנקבעה חודש מראש? אולי רק כשהקטנטנים חולים, יש לנו לגיטימציה לעצור ולנשום יחד איתם בשקט?
אני מנסה לשחזר, בכל פעם שאחד הילדים חולה, את התחושות שלי, כילדה, כשהייתי חולה. את הצורך באמא שלי לידי, את הריח של הבית בבוקר, את תוכניות הטלביזיה החינוכית, את החברים שהביאו לי את שיעורי הבית (פעם לא היה אתר שבו המורה כתבה כל יום את כל מה שנעשה בכיתה, את מה שצריך לעשות בבית ושאר נפלאות). הזיכרונות הללו מצליחים לחבר אותי, ולגרום לי לנשום רגע לפני שאני נכנסת שוב לסחרור השאלות. הם אלו שגורמים לי לשבת ליד הזאטוטים, להחזיק להם את היד, ולנצל את ההזדמנות לומר להם עד כמה אני אוהבת אותם…
מחשבות רבות, ותשובות רבות עוד יותר, כרגיל. ועד הפעם הבאה – רפואה שלמה לכל הסובלים מוירוסי ומיחושי החורף. שיגמרו כבר. נתראה שוב עם אלרגיות האביב?
רון says
אני מקוה שטל תבריא בזמן. אבל זה ממש לא נראה לי במקום להאשים את עצמך.
אפילו ברוח התקופה – אני גיליתי (ואח"כ קראתי שיש עוד הרבה הורים ששמו לב לזה) שהרבה פעמים אחרי מחלה הילדה ממש "קופצת" בהתפתחות – כאילו משהו יוצא החוצה עם המחלה. אז אולי זה אפילו חשוב וטוב לפעמים להיות חולה ולא צריך לחשוש שעשינו משהו לא בסדר.
אחת שמסתובבת says
ממש לא מדובר באשמה, אלא בהבנה של מקור המחלה.
ולגבי קפיצות התפתחותיות – גם אני שמה לב לכך. זה מדגיש עוד יותר את תפקידה של המחלה, ואת המחשבה שהיא לא באה "סתם" אלא על מנת לשרת משהו…