ניסיתי לפרסם היום פוסט שכתבתי על חנות נעליים ברובע, אבל כשהתותחים התחילו לרעום, אני נאלמתי דום.
מצד אחד הצורך האנושי הזה להתעדכן, להיות אמפתי, להתפלל שזה יהיה מאחורינו. מצד שני הצורך החזק להמשיך להתעסק בדברים הקטנים שמרכיבים את שפיות חיי היומיום שלנו.
אל תצפו למצוא כאן ביטויי זעם, נקיטת עמדה או הצדקת מעשים. מעולם לא היו לי יומרות לעסוק בפוליטיקה: אני כנראה אמוציונלית מדי כדי להביע דעה הגיונית. ויכוחים מכל צד של המתרס משאירים אותי עם כאב בטן בלתי מוסבר. שיחות על ימין או שמאל מותירות אותי פגועה וחשופה. עצם המחשבה על מוות והרג מצליח לשתק אותי, ולהשתיק.
אז איך אנחנו, תושבי המרכז מתנהלים עכשיו? תחת יסורי מצפון שאנחנו פה והם שם, תחת מטחים. איך אנחנו ממשיכים לעשות את הדברים שעלינו לעשות היום? בהכחשה, בקושי, תחת מעטה שקט, תוך הקשבה דרוכה לשירים הקשים, המנחמים המושמעים בתחנות הרדיו.
בזמנים כאלו, אני מנסה למצוא נחמה בשירים ובספרים. מאז שהייתי בת עשרה, מדי כמה חודשים עלה בי הצורך לקרוא ספר שקשור לתקופת השואה. כאילו נדרשתי לתזכורת עמוקה למה שהיה, לתחושות של האנשים, לסיפורים הקטנים האלו שמרכיבים תצרף שאף פעם לא יהיה מושלם, שחלק מחלקיו אבדו לנצח, ואת אלו שנותרו כדאי לנצור. תזכורת לכך שאנחנו רודפים אחרי אושר, עושר, מעמד, זמן, אבל כל אלו יכולים להיעלם בשניה אחת מחיינו.
ואולי הזמנים הקשים הללו לא מגיעים סתם לכאן. אולי יש להם תפקיד ללמד אותנו משהו? לשים לנו את הדברים במקום הנכון להם? להכריח אותנו לחשבון נפש? אולי הם כאן כטלטלה הזועקת לשינוי?
אתמול חשבתי על מזג האויר בארץ, וכמה שהוא מותאם למנטליות ולתרבות הישראלית. לא עונות מעבר נינוחות, לא ממטרים עדינים ומוזיקליים, לא שמש אביבית מלטפת. אצלנו הקיץ בלתי נסבל, החורף מגיע ברעם גדול, והמעברים חדים כאילו לא נותנים לנו שהות להסתגל. מזג האויר שלנו מהיר, חטוף, חד משמעי, חצוף. ממש כמונו, הישראלים.
אולי גם כך המציאות שלנו כאן? אולי יש לנו איזו בעיה אנרגטית שיש לפתור? מי יודע. אני רק מעלה תהיות…
והשירים? הם המנחמים הידועים שלי, מאז ומתמיד. הם אלו שבאמת מצליחים לקחת אותי רחוק, עמוק. ואפילו לשחרר אצלי כמה מוזות…
בתקווה לשקט, ליומיומיות, לרוגע אמיתי.
מה דעתכם? אשמח לשמוע