אני זוכרת כיצד נדהמתי כשדויד גרוסמן החליט לקרוא לאחד מספריו "בגוף אני מבינה". נדהמתי מרמת הדיוק במשפט אחד, קטן.
עם השנים אני מבינה שהרבה תובנות, ידע, אינטואיציה, מתקבלים בראש ובראשונה בגוף. המוח נכנס לעניינים רק מאוחר יותר ומתערב. לפעמים לטובה, לפעמים לרעה. עם השנים למדתי לכבד יותר את התחושות הללו של הגוף, להקשיב להן ולנסות ללמוד מדוע הן מופיעות, מתי הן נכנסות לפעולה, וממה הן מנסות לשמור אותי.
ברגע שבני הבכור נולד הבנתי שאני הולכת להיות אמא טוטאלית לגמרי. כן, רמות האוקסיטוצין נשפכו, והגוף שלי נכנע להן ברצון. כשהוא התקרב לגיל שנתיים, והתחלתי בחיפושי גן עבורו, הבנתי שאני חייבת לתת לגוף ולאינטואיציה שלי להוביל את הבחירה, והם, לשמחתי, לא הטעו אותי. אף גן שנכנס לרשימה הפוטנציאלית הראשונה והקשוחה שלי (גנים הממוקמים על כביש ראשי נפסלו מיד, למשל) לא נפקד מרשימת הביקורים. אף אחד מהם לא הרגיש לי נכון. ואז, בשיחה של אמהות בגן השעשועים שמעתי על גן נחבא, שלא ניתן לראותו מהרחוב, והחלטתי לבוא ולהתדפק על דלתו.
ברגע שנכנסתי עם בני לגן קטנטוני הרגשתי את זה בגוף. זה היה ברור לי מהרגע הראשון. לשמחתי, טוני, בעלת הגן, חולקת אמונות דומות לשלי, וכשנפרדנו, בחיבוק, כמחצית השעה מאוחר יותר, היה ברור לשתינו שאנחנו במקום הנכון. זה היה הגן הראשון שבני אמר שהוא רוצה ללכת אליו מיד כשיצאנו, בצורה כל כך ברורה ומיידית. כנראה גם הוא יודע להקשיב לגוף…
היום, לאחר ארבע שנים (ושני ילדים) בגן הקסום הזה, אני יודעת כמה עלי לסמוך על האינטואיציה הזו. לא רק שילדיי פרחו שם, למדו וקיבלו בסיס מופלא של חום ואהבה, הם רכשו שם חברים שעד היום קרובים ללבם, ואפילו אני הרווחתי חברות נהדרת עם שתי אמהות. טוני תמיד הייתה קשובה לי ולבקשותיי, וחשוב מזה – קשובה לילדיי. לחום ולשמחה בקבלת הפנים של הבוקר עדיין לא מצאתי תחליף בשום מקום.
רוצים לדעת מהי התחושה שנתקבלה אצלי בגוף ברגע שנכנסתי לשם? תחושה של בית. תחושה של מקום שאתה מרגיש בו בטוח, נוח. מקום אוהב, מחבק, מכיל. מקום שתמיד תמיד תרצה לחזור אליו…
גן קטנטוני – פנחס רוזן 38 . טל' (של טוני) 050-7864142
(בגן שלוש קבוצות, בחלוקה עפ"י גיל הילד)
מה דעתכם? אשמח לשמוע