לא מצאתי קשר לכפר, ובטח שלא לשעשועים, בכפר השעשועים.
ברגע הראשון, אני מוכת הלם מגודלה של החנות. ברגע השני אני אבודה. נכון, הגעתי רק כדי לרכוש לבני ילקוט, אבל – הצילו!!! יש כאן בובות, משחקי קופסא, פאזלים, לגו, פליימוביל, ציוד לבית הספר, כלי כתיבה, ערכות יצירה, משחקי מחשב וטלביזיה, מדבקות, תכשיטים זולים לבנות, כלים חד פעמיים, צלחות וכוסות פלסטיק, תיקים לבית ספר ולגן, תיקי וקופסאות אוכל, הפתעות במחיר מצחיק, ציוד לימי הולדת. יש צורך להמשיך?
אני מודה – אני חובבת חנויות מבולגנות, כאלו שבהן אתה יכול להרגיש חופשי לנבור, לקחת את הזמן, להזיז דבר מה ממקומו בלי לחוש רגשות אשם, להתלבט לך בשקט בלי שמוכרים זעופי פנים יטרידו אותך. אבל כאן זה אפילו בשבילי – קצת יותר מדי.
עבור הילדים שלי, חנות שכזו היא כמו מבוך עצום, שאין כמעט סיכוי שהם יצליחו לצאת ממנו. אם הם נדרשים לבחור מתנה, עבור חבר או גרוע מזה – לעצמם, השהייה בחנות עלולה להתארך עד כדי שעות, שבהן יכולת ההחלטה יורדת מרגע לרגע, בדיוק ביחס הפוך לעצביה של אמא.
הצעצועים, האביזרים, ובעיקר ההפתעות הזולות שסופן להישבר מקץ יום במקרה הטוב, או 5 דקות במקרה הנפוץ, מסודרים, כלומר מונחים (לסדר יש משמעות שונה בעיני), על המדפים בצפיפות שהזכירה לי את מכולת אשת האיכר. מעניין כי הכפריות היא מוטיב חוזר בשני המקומות הללו. משום מה לא נראה לי כי בכפר שאני מדמיינת, על גדותיו של אחד מאגמי שוויץ, היה אפשרי לקיים כאוס שכזה.
ועדיין לא דיברתי על ההשלכות הנוראיות לאיכות הסביבה שלנו. כמות הפלסטיק בחנות מלחיצה אותי. טרם אמרתי מילה על האפקט החינוכי. אבוי.
הבובות על המדפים נראות לי אומללות. אפילו בוב ספוג איבד משהו מיכולתו הקונדסית כשהוא מונח על מדף גבוה, בין בובות עצומות עיניים ודובים נטולי שמחת חיים. שעשועי הכפר גורמים לעצב להתהוות אצלי בלב, לאט לאט ובשיטתיות. כאן אין אהבה אמיתית לילדים, או מחשבה על חינוך. כאן יש כסף. מהיר, זול, חסר ייחוד, רגעי, לא ממש איכותי. ההורות של היום היא למעשה סוג של כפר השעשועים כשחושבים על זה…
המבצעים קוראים לי מכל פינה, וכל שברצוני לעשות זה להימלט כל עוד נפשי בי, ויפה שעה אחת קודם. כאשר אני מצליחה לבסוף לגרור את בני לאזור הקופות, אני מגלה כי סמוך אליהן יש שלל נוסף של פיתויים, במחירים מצחיקים, שיגרמו לך להתבלבל ולהוסיף עוד כמה גרמים של פלסטיק מיותר לעגלת הקניות שלך, אלא אם ניחנת במשמעת ברזל. כידוע, אני חסרת עמוד שדרה, בעיקר כאשר זה מגיע לעיניהם הבוהקות של ילדיי, ושוב אני נכנעת לזיהום הסביבתי התורן.
בכל זאת, עקומת למידה יש לי, אם כי היא אינה תלולה במיוחד. את המתנה הבאה שנאלצתי לרכוש, רכשתי בוקר אחד, כשאני לא חמושה במורי הנבוכים שלי. הפעם נכנסתי לפיראט האדום, רק כדי לגלות שאפשר למצוא חנות גדולה עוד יותר. מה שנקרא – אותה הגברת בשינוי אדרת. ועל האדרת הזו, אני בשמחה מוותרת!
להיכנס לכפר השעשועים זה קצת כמו לאבד את התמימות. איפה הימים שבהם לכתוב שיר על הבת שלך, היתה המתנה הנהדרת ביותר שיכולת, ורצית, לתת לה…
כפר השעשועים – ראול ולנברג 32. טל' 03-6030440
[…] האנטיתזה לכפר השעשועים, הפיראט האדום ושאר ההאנגרים עמוסי תוצרת סין. המחשבה […]